מדף הספרים של לי עברון-ועקנין

לי עברון-ועקנין התחילה לקרוא ולכתוב סיפורים ושירים בכיתה א' ומאז לא הפסיקה. כיום היא עוסקת גם בתרגום, בהוראת ספרות וכתיבה ובעריכה. עברון-ועקנין מספרת על הספרים שהפכו לחלק ממנה ושבלעדיהם הספרייה שלה לא תהיה שלמה

לי עברון-ועקנין | 9/6/2008 12:05

פצפונת ואנטון - אריך קסטנר

קודם כל זה ספר ילדות מקסים, וכזה שמחמם לי תמיד את הלב כי אחותי הגדולה היקרה ידעה אותו בעל פה (ואני חושדת בה שהיא יודעת עד היום). חוץ מזה הכמיהה של פצפונת להיות תאומה, היצירתיות השופעת שלה והבדידות שבאה על פתרונה לבסוף באיחוד המשפחות הקסום עם אנטון ואמו – כל זה דיבר ומדבר אלי מאוד.

פצפונת ואנטון מתוך עטיפת הספר

מי יציל את תנינה - נורית זרחי

המכשפה תנינה מלווה אותי מהילדות ועד היום בהברקות הלשונית שלה, באגואיזם המקסים שלה, אבל בעיקר בתובנות הפסיכולוגיות העמוקות והחכמות. תנינה מנסה "לרגול" ולבסוף מגלה שאין לה מה להתאמן, רק עוד יותר להיתנן; וכשהיא מחפשת חברים, היא חושבת שהגברת שמעוניינת מדי להתיידד היא לא שווה, אבל יש לה בעיה גם עם האדון שמתהלך לו עם סיבוכים וקשרים בשיער והציפורניים של החתול שלה, קורקבן, מסתבכות לו בראש.

ברק בבוקר - לאה גולדברג

כשהייתי בת 13 כמהה לאהבה הרגשתי שותפה מן הצד האחר לתלונתה של לאה גולדברג על "מבטן הער של נערות בנות שבע עשרה". ועם השנים למדתי כמה חוכמה אפשר למצוא אצלה מתחת למעטה החרוז והמשקל והרומנטיקה. מבטה של גולדברג אינו מצועף, אלא חוקר לעומק ובלי אשליות את הדינמיקה המורכבת והמפתיעה לא אחת שבין אוהב לנאהב.

אובססיה זה שם של בושם - אריאל להמן

כשקראתי ב"שבעה ימים" ריאיון עם סופרת צעירה, נשואה באושר וסטרייטית שדיברה על התאהבות במרצָה, שגרמה לה לרצות להפוך למרצה גם היא, מיהרתי לקנות את הספר כי חשבתי שרק לי קורים דברים כאלה. אריאל כותבת בדייקנות ובעומק על חוויות שבדרך כלל אינן מסופרות. וכמו במשפט הסיום של "קזבלנקה", זאת הייתה גם תחילתה של חברות מופלאה.

מנוחת הלוחם - כריסטיאן רושפור

יש ספרים שבונים אותנו ויש ספרים שלהפך, צריך להתגבר עליהם, להתווכח אתם: "מנוחת הלוחם" ואתו עוד שכיות חמדה רבות של התרבות הצרפתית (למשל שירים של ז'ק ברל וז'ורז' ברסנס) עשו לי נו-נו-נו הרבה שנים: אסור לך להיות בורגנית! אבל היום אני רוצה לקחת מרושפור רק את הכתיבה המאוד-מאוד קולחת ומקסימה שלה.

פתוח סגור פתוח - יהודה עמיחי
אני מתחברת לדמותו של יהודה עמיחי כמשורר שהיה גם איש משפחה ואיש שאהב את החיים לא רק בשיאיהם הדרמטיים ולא רק ברומנטיקה. וכמוהו הייתי רוצה "לתאר בדיוק של כאב חד גם/ את האושר העמום ואת השמחה". מבין ספריו זה האהוב עלי ביותר, ואני מוצאת בו המון חוכמה שרלוונטית לחיי.

לי עברון-ועקנין צילום: יונת שפירא

עין החתול - מרגרט אטווד
אין סופר שמפליא כמו מרגרט אטווד לרדת לחקר הדינמיקה הפסיכולוגית של הזדהות והשלכה. ברומן המרתק הזה היא פורשת מסכת של התעללות רגשית בתוך קבוצת ילדות בנות תשע, ומראה את השלכותיה המתמשכות והעמוקות על הקורבן. לא קל, אבל יש גם קתרזיס וריפוי.

הנה אני מתחילה - יהודית קציר
"רציתי להיות הכול בשביל מישהי", מתוודה מיכאלה בספר, וזה חלק מסוד הקסם: הרומן של יהודית קציר מהדהד את המקום הטוטאלי והנרקיסיסטי הזה שרוצה להיות הכול בשביל מישהי, שרוצה מישהי שתהיה הכול. וחלק אחר של הקסם טמון בראייה המורכבת של קציר, ראייה שהיא לא שיפוטית אבל גם לא מטשטשת את הבעייתיות בדמותה של מיכאלה ובקשר בינה לבין ריבי.

שתהיי לי הסכין - דויד גרוסמן
כעשר שנים אחרי שיצא לאור קראתי את הספר שוב והתפעמתי למצוא לא רק תיאור אמין של הגיבור הגרוסמני המכמיר את הלב, זה שיש בתוכו גיס חמישי של ניכור ושנאה עצמית, אלא גם של האישה המוקסמת שרוצה להציל אותו ומתמכרת למגע העמוק של נפש בנפש – כמוני, בחיים בכלל ובקריאת הספר הזה בפרט.

על מקומו של

הספר העשירי מתחרים אצלי שלושה רומנים אנגליים גדולים: "אמה" של ג'יין אוסטן, "תקוות גדולות" של צ'רלס דיקנס ו"ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה. שלושתם מהנים, מבדרים, וגם עמוקים מבחינה פסיכולוגית ומרתקים מבחינה ספרותית, כמו שאני אוהבת; כמו הרומן שאני מפנטזת ומאחלת לעצמי שיום אחד אכתוב.