מדף הספרים של יותם ראובני
קפקא שמזכיר לו את תחושת האשמה של הנעורים והיהדות, ובורחס שמנסה לתאר את מה שרואים בראי. הסופר יותם ראובני, שמשיק הערב את ספרו החדש "החזרה", נזכר בספרים שעיצבו את עולמו, וגם בפנחס שדה, שגרם לו "לרצות לכתוב על עצמי בעברית צלולה"
רק כעבור זמן רב הצלחתי להגדיר חלק מהקסם של פרוסט, שהתגלה לי כאשר קראתי אותו כשהייתי סדרן בתחנת מוניות בבת ים. זהו הקסם של המשפט, שמתקרב אל המורכבות של המחשבה, שכל ניסוח מפשט אותה, מגביל אותה, גורם לכך שהיא תהיה עניה יותר. המשפט של פרוסט קרוב כל כך למחשבה, שנדמה לפעמים שהקורא מתערה בה מתוך חירות של הנאה צרופה.
יותם ראובני.
המשפט – פרנץ קפקא
קראתי את הסיפור הסתום והמופלא הזה זמן רב לפני שמלאו לי שלושים, כגילו של ק', ביום שבו שני אנשים עוצרים אותו על פשע לא ברור. בסוף אותה שנה מוציאים אותו להורג. נדמה לי שעד היום, בלי יוצא מן הכלל, זו הדרך הפנימית שעושה כל הומו מול האינקוויזיציה ההטרוסקסואלית עד שהוא קם נגדה. בנוסף, תחושת האשמה של הנעורים, של הגלות, של היהדות, מצאה כאן את הביטוי המזוקק ביותר שלה. ואיזה צעיר לא חלם לעבור בשער החוק, לא העז, פיתה את השומר, ובסוף הבין כי זה היה חלום הנעורים שלו?
החטא ועונשו – פיודור דוסטוייבסקי
רסקולניקוב, הסטודנט לשעבר שמתכנן לרצוח את המלווה בריבית הזקנה, הסתתר אי שם מולי ברחובות סנט פטרסבורג. האשמה שלו ברורה לחלוטין, אבל במהותה היא אשמתם של כל אלה המנסים לצאת ממגבלות הקיום שלהם, ולא יודעים איך, ועושים זאת דרך רצח, סמים, הימורים.
אור באוגוסט – ויליאם פוקנר
ואולי "בשוכבי גוועת", או "אבשלום, אבשלום", שלא לדבר על "ורד לאמילי". המשחקים בזמן ובאימה שבו לוקחים אותך שבי, ולא מניחים לך עוד לצאת. הנימה הנואשת של הנרטיב היא הנימה של ספרות אמת. המוות, שלא לדבר על הטירוף או הפיגור, תמיד מעבר לפינה.
שירים – פדריקו גרסיה לורקה
אמנם השורות המשחררות ביותר, מבחינת החיים והכתיבה, באו מאלן גינזברג שכתב ב"נהמה" שלו על בני דורו שהשתגעו מסמים, ונתנו ל"רוכבי אופניים קדושים לזיין אותם בתחת", אבל אני קרוב יותר אצל הצד האחר של העניין, אל הרמז ואל תחושת האיסור העוברת כאיוושה בחדרים, עד שיבוא המוות, מוות בזירה, מוות
בשיכחה, מוות מיד קרוב משפחה שחיסלה את לורקה עצמו. הקינה על אהובו הטוראדור מחיאס, הנפתחת בשיר שנודע בשורה החוזרת "בחמש אחר הצהריים" (במקור השיר נקרא "הדקירה והמוות"), היא קינת האהבה של כל חי על המת: "בחמש אחר הצהריים, הפצעים שרפו כמו שמשות/תעוף, תירדם, תנוח: כך מת גם הים".
גן השבילים המתפצלים – חורחה לואיס בורחס
מלבד "גן השבילים", שתורגם על ידי יורם ברונובסקי, אני אוהב את כל הסיפורים של בורחס, שהוא בלי ספק ההחמצה הגדולה ביותר של פרס נובל לספרות. בורחס ניסה, שוב ושוב, לתאר את מה שרואים כביכול בראי, כשהוא רצה בעצם ללכוד את מה שנמצא בצד השני של הראי.
כמה שאהבתי אותך – זכריה סטנקו
איכר זקן שאישתו מתה עליו, אומר על קברה את מה שלא אמר לה מעולם – כמה שאהבתי אותך. סטנקו היה קשור לצ'אושסקו, ועל כן הבחירה בו, דווקא בו, מכל הסופרים של המולדת הראשונה, רומניה, יכולה להראות מוזרה. ובכל אופן, על אף כל מה שוודאי עשה והמצדיק את השנאה כלפיו, ממרחק הזמן והמקום, הוא היה ונשאר סופר ומשורר גדול.
תבניות בדת השוואתית - מירצ'ה אליאדה
חוקר הדתות הבולט של המאה שעברה היה גם סופר מרתק. הסינתזה שהוא עושה ב"תבניות" מאפשרת שיטוט מרתק בין הדתות שבהן מנסים בני האדם לפאר או להצדיק את קיומם. ספרים שאני אוהב ונכתבו בעברית, אני שב וקורא. ספרים שאני אוהב ולא נכתבו עברית, אני מנסה לתרגם.
שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו – גרשם שלום
שבתי צבי, נביא השקר שעם שלם כולל הרבנים החשובים ביותר הלכו אחריו, איפשר לי לגלות את יעקב ששפורטש, היחיד שהעז להתנגד להיסטריה ההמונית. שלום הסתמך על ספרו של ששפורטש, "ציצת נובל צבי" שכן זהו המקור העיקרי לתקופה, אבל לעג לו. המצבה של ששפורטש בבית הקברות הישן באמסטרדם הולכת ונשחתת ואף גוף לא פועל להביא ארצה את שרידי הגיבור הזה. אבל אולי עכשיו באיזה מקום שלום וששפורטש מדברים על כל אלה ואולי גם שבתי צבי יושב איתם.
החיים כמשל – פנחס שדה
שדה של "החיים כמשל" כתב בגיל עשרים ושבע כאילו בסוף הספר הוא הולך למות. הכתיבה היא הגאולה, הספר הוא הנמשל, פשר המעשים שבהם הוא עוסק. העברית המדהימה של שדה, והשיממון הספרותי של "היחד" הישראלי (להוציא את יזהר) גרמו לכך שארצה לכתוב על עצמי, ובעברית צלולה ככל האפשר.
השקת ספרו החדש של יותם ראובני, "החזרה" (הוצאת נמרוד), תיערך היום החל מהשעה 19:00 בגלריה P8, ברחוב פוריה 8, יפו
נא להמתין לטעינת התגובות
