מדף הספרים של הדרה לוין ארדי
המוזיקאית הדרה לוין ארדי בוחרת את הספרים המשמעותיים בסיפרייה שלה, כאלה שחיכו לזמן הנכון כדי שתקרא אותם. לוין ארדי כותבת על ספרים שמשפטים מתוכם נטמעו במילון הפנימי שלה, ספרים שיש להם גרוב פרטי ושפה מתנגנת וספרים שלוקחים את הקורא למקומות רחוקים
זה היה ספר הנעורים המכונן והמפתה שלי, בגיל 16, שהניח את כל יסודות החשיבה שלי, סיפק את צמא הנעורים שלי, ותבע את מונחי היסוד האישיותיים שלי מאז ואילך. אחריו, גמעתי בטרוף את כל הספרים של הגרמני בעל השפם, שראיתי בו אז ידיד נפש ממש, מת אמנם, אבל משמעותי מכל מלמדיי כמעט. ההגות המורכבת, המתריסה, הפיוטית, והאמיצה שלו נגעה בדיוק קיצוני ברחשי לב ושכל שהתנהלו בתוכי עד אז בלי שם, ועכשיו מצאו להם שפה, ושם, ומלמד, ושותף לראיית העולם.
מאז ועד היום, ישנם מושגים ומשפטים ושמות שנטמעו עם הזמן במילון הפנימי שלי, ומלווים אותי כל הזמן בהקשרים משתנים. אגב, השטות שנחרטה בזיכרון האנושי העדרי היא דווקא המשפט על מות האלוהים (מתוך "כה אמר זרתוסתרא"), שהקשרו המקורי והמהותי הפוך לו לחלוטין בהרבה היבטים, ואי אפשר לקרוא אותו כפשוטו, מחוץ להקשר סך הגותו של ניטשה. אבל ככה זה אנשים, אוהבים לתפוס במילים.
לכתי אחרי ניטשה כמעט במדבר, הובילה אותי אל לייבלה וייפיש ז"ל, איש נטורי קרתא, שהיה בונה תפילין לפרנסתו, ומעריץ נלהב של ניטשה למחייתו. "איני יכול בלי גוי זה" הוא נהג לומר. כשגרתי בניו יורק, שלחתי אליו את אבא שלי להשיג מידיו איזה מאמר וילנאי נדיר על ניטשה. אבא שלי מצא את האיש במאה שערים, וביקש לצלם את המאמר. לייבלה, שהתקשה להיפרד מהעותק הנדיר, ביקש מאבא שלי משכון תמורתו. אבא שלי אמר לו שהוא ישאיר בידו את המכתב שלי, שזה הדבר הכי יקר לו בעולם. וכך היה. בעידודו של אבי הגאה, לייבלה גם קרא את המכתב, והחזיר לי מכתב מקסים וארוך בכתב ידו, שלצערי אבד בינתיים בין כל המטלטלים בין ניו יורק לירושלים. אבל אני זוכרת כמה ניצוצות משובחים ממנו.
אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים (Oh the place you'll go) - ד"ר סוס
זהו ספר ילדים, שקראתי רק בבגרותי, עם הבן שלי. מסע נפלא בכל מיני תחנות חיים ומקומות שאליהם מגיעים ומהם יוצאים, מבחירה או לא, בקלות או בקושי. ספר למזיזי הרים, או אלה שחולמים להזיז הרים. אפילו בקטן. זה ספר שהייתי בוכה ממנו בלי הכרה בכלל. היום זה היום (תמיד זה ככה), ואם יש לך שכל בראש ורגליים בנעליים, אתה בכיוון. לפעמים הנכון, ולפעמים הלא נכון.
חרדתו של המלך סלומון - אמיל אז'אר
קראתי אותו ממש לאחרונה. יש ספרים שמחכים לזמן שלהם, כדי שיקראו אותם. והספר הזה כמעט הגזים עם הדיוק ההיסטרי והכרונולוגי שלו. אם הייתי קוראת אותו לפני עשר שנים, אולי לא הייתי מבינה על מה המהומה. אבל עכשיו, הספר הזה כאילו נכתב בשבילי: אחת הזקנות הראשיות בסיפור היא זמרת עבר שמתגעגעת לבמה ולאהבת הקהל ולדראמות הנעורים שלה, ולאהבת הגברים, וכל הרוק אנד רול הזה (ובמקרה הנדון, לשירי זוועות משנות השלושים בפאריז, שזה היה אז הכי אין).
אבל מלבד זה שהיא כבר אחרי השיא שלה, מסתבר שגם בשיאה היא לא הייתה הזמרת הכי מפורסמת בזירה והיו גדולות ומפורסמות ממנה. ובכל זאת היה לה עבר עסיסי ועבר זה כואב. עבר, כמה שהוא יותר טוב הוא יותר כואב, כי הוא כבר איננו. מה שאהבתי בספר הזה בעיקר, זו החמלה הבלתי נדלית של הסופר אל כל שחקניו.
זהו שיר הלל לזיקנה. שיר כואב, חסר רחמים, אך מלא חמלה וחסד. אני חושבת שזה הספר היחיד שקראתי בחיים שלי שבו לא התעצבנתי על הצביעות או הכסל שביחס לזיקנה. הספר אינו מתחסד ואינו מעמיד פנים. הזיקנה מתוארת במיטבה, כלומר, במלוא כיעורה האכזרי, המשפיל והמדכא. ושם בדיוק, במקום מישיר המבט הזה, נמצא גם חסד. כואב, אבל עדיין חסד. מלא הומור. ומלא באהבת אדם אינסופית.
פרנקשטיין- מרי שלי
סיפור היצירה האנושית והאלוהית על כל תעצומותיה תעלומותיה וכאביה, בדיאלוגים מרתקים בין היוצר ליצור, או ליצירה. היצור התמים העדין הגמלוני והחברותי, אם כי טלוא ומכוער מאוד, הופך במהלך חייו הבלתי אפשריים למפלצת מסכנה, בודדה מאוד, והרסנית עד אימה. זהו ספר נוגע ויפהפה, שמנגח שוב ושוב את שאלות היצירה בעולם, ומערכת היחסים בין היוצר ליצירתו. הניצוץ. הטרוף. הלהט. האחריות. התלות ההדדית. המחויבות. הבדידות. המחיר האינסופי. האכזריות. ההרס. והצורך המחיה והממית באינטימיות, בחברות, באהבה ובאסתטיקה.
זיכרון דברים- יעקב שבתאי
אני לא יודעת מאיפה להתחיל. יש לי ריב גדול עם השפה העברית החדשה, בספרות אפילו יותר מבמוסיקה. זיכרון דברים הוא הספר העברי "המודרני" הכי יפה שקראתי בחיי. העברית שבו היא ממש מוסיקאלית. שלושה צעירים בתל אביב, חברים טובים, שחיים את החיים הזרוקים שלהם, בסבנטיז של תל אביב, ומנקזים בקרבם כל כך הרבה חיים סוערים וסבוכים של דמויות משגעות, שכולן, איכשהו, מרגישות קרובות, כאילו מהיום, ואתה כאילו מכיר אותן. מהשכונה. מהרחוב. מהבית.
המשפטים האין סופיים מוליכים את הסיפור של הנפשות בזרימה מרשימה, עם גרוב שבתאי פנימי, אינטנסיבי, יחיד במינו, והקורא סחוף בהם בעל כורחו, נדהם מהכתיבה עצמה, כמו מהנפשות על עולמן המופלא והמפותל, מריח את הסבנטיז על השדרות המזיעות, והעבריות הצעירה והמרדנית והחריגה של שבתאי עצמו. אבל על הדרייב הבלתי נלאה של החיים בזיכרון דברים, מרחפת תמידית איזו נוגות הישרדותית, איזו זמניות לוחצת, שמסמיכה מאוד את האוויר בתל אביב, שאינה מסוגלת באמת להיות קלילה כמו שהייתה רוצה. בסבנטיז, לפחות.
Matthue Roth - Never mind the Goldbergs
לפני שנים אחדות, בערב קרבות ראפ בירושלים, עלה בתורו ראפר אמריקאי צעיר וצנום כבן 17, דתי-אורתודוכסי, ונתן את הראפ הפואטי שלו בפלואו מטריף ובאנגלית עשירה ודולקת, בלי די.ג'י, ובלי כלום (לא, זה לא היה מתיסיהו). בצד הבמה עמדו למכירה עותקים מספר שכתב, שלא קניתי רק בגלל הכריכה המעצבנת שלו. אחרי האזנות חוזרות לטראק באתר שלו, החלטתי בכל זאת לקנות את הספר. הזמנתי באמאזון. קראתי את הספר ביום אחד, בשיטפון, כמו מיני סידרה אמריקאית קלילה וממכרת על נערה יהודיה אורתודוכסית
הספר הוא טריפ נעורים מהיר וסוחף אל מוקדי השואו ביז המבעבעים בשולי הוליווד, שבהם רוחשים אמנים צעירים ומשתוקקים, בדרכם לעשות את זה. מה שהפתיע אותי היה שהכרתי את כל הדמויות שם מחיי הפרטיים מאוד. זיהיתי את כל הנפשות. עם חלקם גם הקלטתי באלבומים שלהם, ובאלבומים שלי. זו הייתה תחושה מאד מוזרה ונעימה, לגלות חתיכות משמעותיות ומאוד מזוהות מהחיים שלך, בספר של מישהו אחר, שאינך מכיר. מאז, כמובן, הכרנו מאוד.
אל תיגע בזמיר- לי הארפר
הספר הגיע אלי רק בשנה שעברה. שנים הדחקתי את הספר מרשימות הקריאה שלי משום מה, אבל אז הוא בא בזמן הנכון, ומהבנאדם הנכון, ולקח אותי בחיבוק גדול לעיירה דרומית קטנה באלאבמה (מה שהתאים לי גם מבחינה מוסיקאלית באותה תקופה), על כל תושביה החמודים ועלילותיהם. את ימי הילדות המחבקים האלה, עברתי בחברתם של האחים הכי חמודים בעולם, ג'ם וג'ין-לואיז, ואביהם המדהים, החכם והאציל, אטיקוס. מנקודת מבטה של ג'ין-לואיז אל עבר ילדותה, נפרשת דמותה הרגישה מאוד של המספרת, וראיית עולם חובקת אדם, הרבה מעבר לטוב ולרוע, שדרכה היא נוגעת ביד אמן בכל גילויי הנפש האנושית: דעות קדומות, אכזריות, חמלה, אצילות, קונפורמיזם ורוח חופשית. אה, וכמובן במבטא דרומי קסום מאוד.
נא להמתין לטעינת התגובות
