בשבחי הנוסטלגיה: Surfer Rosa של הפיקסיז
האלבום הראשון של הפיקסיז שינה את פני הרוק האלטרנטיבי. הלהקה שקורט קוביין הודה כי הייתה ההשראה הגדולה שלו, יצרה אלבום מלוכלך, כואב, צורח ואמיתי עד כדי זעזוע. האלבום שעסק במוות, התעללות ובלבול מיני שיקף יותר מכל אלבומיה האחרים את הכישרון, העוצמה והטירוף של צ'רלס תומפסון, קים דיל וחבריהם
דיוויד לאברינג, שבאותם ימים פרועים נשכחים ישב מאחורי מערכת התופים, עוסק בקוסמות ומתמחה גם בחיפוש מתכות בחוף הים. קים דיל, מי שפעם ניגנה על הבס עד שידיה דיממו, חיה עם הוריה אחרי שסיימה עוד ניסיון להיגמל מהתמכרותה לאלכוהול. רק ג'ואי סנטיאגו, גיטריסט וירטואוז ומושא קנאתם של מוזיקאים כמו קורט קוביין וטום יורק, עובד, מפיק ויוצר מוזיקה, ממשיך להגשים את החלום.
הקהל, גם זה שנולד אחרי שהפיקסיז שינו את עולם הרוק, מתגעגע והאיחוד המיוחל בלתי נמנע. תומפסון עוזב את השדות המוריקים באדישות שאופיינית רק לו, אורז את ספרי ההערכה העצמית ונוסע לפגוש את קים דיל שמאסה בחוגי הקרמיקה ועבודות היד שהעסיקו אותה אחרי שיצאה ממכון הגמילה.
הם מתאחדים עם לאברינג ועם סנטיאגו לסיבוב הופעות ברחבי ארצות הברית. מאוחר יותר, הם עולים על הבמה בלונדון, המקום בו הופיעו לראשונה בשנת 1989, להופעת איחוד שכרטיסיה נמכרו שבועות רבים מראש. כך נחתם הפרק האחרון בחייה של אחת הלהקות החשובות בעולם הרוק האלטרנטיבי, שחבריה, על אף ניסיונותיהם לייצר מוזיקה לבד, לא יצליחו לשחזר את מה שייצגה.
"מוזיקה שנשמעת מטונפת", אלכס ג'יימס, בלר.
ב-1985 היו תומפסון וסנטיאגו נערי קולג' ששמעו מוזיקת גלישה וכתבו שירים על החיים בבוסטון, שם למדו באוניברסיטה. הם פינטזו על להקת רוק שתופיע על הבמות הגדולות בארצות הברית, אבל חלומם נדחה עד שסיימו את הלימודים.
תומפסון, טיפוס מפוקפק שגדל עם אמא היפית שהשמיע לו את פיטר, פול ומרי ואת הביטלס, גילה גם את הפאנק וחיפש דרך לשלב בין מוזיקת הגלישה, לפאנק ולהשפעות מהבית. סנטיאגו, שבא מפרבר עני של בוסטון, הקשיב לThe Who, לד זפלין והאבנים המתגלגלות.
ב-1986 נסע תומפסון לפורטו ריקו וכתב לסנטיאגו מכתב. זה הזמן שלנו, הכריז תומפסון, וכשחזר לבוסטון החלו השניים לעשות את הצעדים הראשונים לעבר החלום המוזיקלי. הבסיסטית קים דיל, שכבר עשתה כמה צעדים מוזיקלים עם להקת הברידרז, הצטרפה לשניים
ההופעה הראשונה של הרביעייה, במועדון הראטסקלר בבוסטון, הייתה הופעת חימום ללהקת הרוקThrowing Muses. גארי סמית' שהפיק את ההופעה וניהל להקות רוק באיזור, התעניין בלהקה הרועשת שצרחות הסולן שלה יהפכו לסמלה המסחרי. בעזרתו של סמית' הקליטו הפיקסיז קלטת דמו, שקושטה בעבודת אמנות גרפית שיצר דיוויד לאברינג ונקראה "הקלטת הסגולה". את הקלטות פיזרו חברי הלהקה בין חברות התקליטים באיזור בוסטון.
הקלטת הגיעה דווקא לידיו של איבו ווטס, מנהל חברת התקליטים האנגלית 4AD records. ווטס החתים את הפיקסיז על חוזה הקלטות ובשנת 1987 הוציאה הלהקה מיני-אלבום בשם Come on Pilgrim שהכיל שמונה שירים מתוך הקלטת הסגולה.
"התקליט הכי סקסי ששמעתי בחיי", תום יורק, רדיוהד.
המפיק סטיב אלביני, בשנות השמונים היה חבר בלהקת הרוק Big Black, נקרא להפיק את אלבום הבכורה של הפיקסיז, "Surfer Rosa". האלבום, שיצא בשנת 1988, הכיל 21 שירים, ביניהם שמונה השירים שיצאו לראשונה בCome on Pilgrim.
אלביני קיבץ את הרביעייה באולפן, העניק להם מפרטים ממתכת וערך סשנים של הקלטות תופים בשירותים של האולפן, כדי ללכוד את ההד האקוסטי שיצר החלל הלא קונבנציונלי. דפי השירים שהביא עמו תומפסון, גילו עולם של פחד, מוות, לכלוך וזוהמה מילולית. התוצאה הייתה אלבום קשה לעיכול, מסובך ובעיקר מעורר מחשבות. אלבום שמדבר על היומיום אך גם על הסטיות הקטנות (והגדולות) ועל החרדות הבלתי נשלטות של תומפסון ומצייר תמונות אימה של התעללות, ילדות דפוקה ובלבול מיני.
"Bone Machine" שפותח את האלבום, מספר על קרול שהולכת מתומפסון ועל התעללות מינית בפארק, גחמות מיניות אגרסיביות שמגיעות בצרחות של תומפסון שעוד יחזרו ויפציעו בחייתיות לאורך האלבום. בהמשך מתגברים תיאורי האלימות של תומפסון, ב"brick is red", "break my body" ו"broken face". זוהי אלימות שאין בה פחד, שמתבטאת בתיאורים פשוטים וכמעט אדישים. זהו סוד הקסם של הכתיבה של תומפסון - האגרוף המילולי אל תוך הבטן של המאזין, שבאותה תקופה לא שמע שירים כאלה.
ב"Cactus", שיר געגועים לרומן שנגמר רע, מתגלה צד אחר של תומפסון, רגישות שמתחבאת מאחורי הגיטרות המנסרות. זהו גם אחד השירים שממחיש יותר מכל את המשנה המוזיקלית שהפיקסיז השאירו אחריהם, אדישות שקטה מול פורקן רועש, בית חרישי מול פזמון בלחץ.
הגישה המוזיקלית הזו תשפיע אחר כך על עשרות להקות רוק שיקומו בשנות התשעים ובשנות האלפיים. לא סתם אמר קורט קוביין כי "Nevermind" של נירוונה היה בעיקר ניסיון להעתיק את המלודיות המיוחדות של הפיקסיז.
ב-"Gigatic" שיר על תאווה מינית נשית, מתגלה הכוח של קים דיל, הבסיסטית שכונתה "נערת הקרח" וששימשה בדרך כלל כקול השני בלהקה, לוקחת כאן את המיקרופון לידיה ומוסיפה ל"Surfer Rosa" נגיעות עדינות אבל לא מתפשרות.
"Where is my mind", יהפוך לאחד הלהיטים הגדולים של הפיקסיז. מטאפורה טרופית על בלבול שאפיין את הדור האבוד של נערי הקולג' בשנות ה-80, אלו שחיים על חלומות ומפחדים שיצטרכו לבסוף לעבור לתלות את הדיפלומה על הקיר מעל למוסך של אבא ואמא ולהפוך המבורגרים בדיינר המקומי. כל מה שצריך הוא להסתובב ולשחות רחוק רחוק.
תמצית האלימות של הפיקסיז מתנקזת ל"Something against you". פה מורגשות במיוחד הגיטרות של סנטיאגו ודיל ומפרטי המתכת שמעניקים לשיר עטיפה אגרסיבית במיוחד, "I am one happy prick", מודה תומפסון בשיר, משפט שמסכם את ההוויה הכללית של הפיקסיז ואולי גם את סוד הקסם שלה.
"I've been tired" הוא הצצה סופית לאישיות המיוחדת של תומפסון, כתיבה בלתי מצונזרת ואמיצה אך נונשלנטית, בלי פחדים, בלי מניירות, בלי עצירות - זונות, מחלות מין, סקס בלי רגש. אולי טירוף ואולי פשוט כנות מלוכלכת. תומפסון לא מפחד שישפטו אותו. הוא יודע מה הוא שווה, גם כשניחוח סירחון מילולי עולה מתוך הצעקות. "Levitate me"שחותם את האלבום ממחיש את הפיוז'ן המרענן שיצרה הלהקה, פיוז'ן של מוזיקת גולשים, רוק קלאסי ופופ שגורם לרגליים לקפץ מעלה ומטה.
"Surfer Rosa" היה אלבום שאף אחד לא עשה קודם. אין בו העתקות, אין בו ניסיון להתחנף לחברות תקליטים, מפיקים, רשתות טלוויזיה או קהל בעייתי. מעל לתמונת הפיקסיז תיתלה כרזה בדיו אדום גדול - זוהי להקה שיוצרת מהבטן הכואבת, מתחושת הבחילה שרוצה לצאת החוצה.
זה יכול להיות האלבום ש"כל מי שקנה ניירות גלגול קנה גם אותו", כמו שאמר אלכס ג'יימס. זה יכול להיות גם האלבום שאחריו, כמו שהכריז דיוויד בואי, "המוזיקה השתנתה לחלוטין". המאזין האינדיבידואלי יחליט בעצמו לעצמו מה הוא לוקח מ"Surfer Rosa" וכנראה שזו גדולתו של האלבום וזוהי גדולתם של הפיקסיז.
תחנות הרדיו באנגליה הן הראשונות לשים את ידיהן על האלבום הראשון של הפיקסיז, ההצלחה היא מיידית. בהופעה ב"מין פידלר" בלונדון הקהל קופץ, מזיע ושר עם תומפסון. היצור מהכוכב האחר, הכוכב הפרטי שלו, הופך לאייקון של טירוף מוזיקלי. גם בארצות הברית מגלים את הפיקסיז והלהקה ממהרת להקליט את אלבומה השני, "Doolittle".
"Doolittle" יהיה להצלחה הגדולה של הפיקסיז, עם להיטים כמו "Hey","This monkey gone to heaven"ו"here comes your man".המילים האלימות של תומפסון מקבלות עטיפה רכה יותר, מהונדסת אך עדיין לא מתפשרת. הפיקסיז עומדת לרגע מהיר בתוך תהילה שאין בה לכלוך או זוהמה ולא מאבקים קשים.
"Bosa Nova" שיוצא בשנת 1990 הוא אלבום רך ולא מגובש שמציין נקודת משבר בחיי הלהקה. הויכוחים הבלתי פוסקים בין תומפסון לקים דיל, שבוחרת להתרכז דווקא בכתיבת שירים לברידרז, מביאים לפירוק הלהקה.
תומפסון עובר ללוס אנג'לס ומנסה את כוחו בקריירת סולו, אבל שנה לאחר מכן, מבקש מסנטיאגו, דיל ולאברינג שיצטרפו אליו. אחרי חודש של חזרות בקליפורניה, מוציאה הלהקה את אלבומה האחרון, "Trompe le monde".
קשה לחזות מה היה קורה אילו הפיקסיז היו נשארים יחד וממשיכים ליצור. עייפות החומר שאפיינה את שני האלבומים האחרונים של הלהקה והיחסים הסבוכים שליוו אותה לאורך השנים בהם יצרה, מרמזים כי הפיקסיז הייתה לכאורה עניין חולף.
בתמונה הגדולה, זו שמודבקת באלבום הרגעים הגדולים של הרוק, הפיקסיז היו כוח מקורי, חזק ורבגוני שהשפיע על אלפי הלהקות שקמו אחרי שתומפסון, דיל, לאברינג וסנטיאגו פירקו את החבילה.
להקתה של קים דיל, הברידרז, תופיע בזאפה בתל אביב ב-21 וב-22 באוגוסט.
נא להמתין לטעינת התגובות
