תאטרונטע - החיים הטובים של נטע גרטי
נטע גרטי הרגישה שהגוף שלה קורס. בין הופעות בתאטרון לצילומים לקולנוע והתקפי חרדה היא הגיעה לאפיסת כוחות. אבל עכשיו הכל טוב. יש תא משפחתי מוגן עם התינוקת הלנה ופיטר רוט, יש מחמאות על הסרט החדש "חיי אהבה" ויש מקום שמור בטקס האוסקר האירופי לצד אלמודובר. אז מה הפלא שהיא רוקדת בבית בעירום
בפעם אחרת ניסתה לגדל חתול העונה לשם הסקסי שרגא, שחירבן לה על הראש וננטש בקיבוץ "עם הרבה אוכל והרבה חתולים". הדגים באקווריום שלה מתו סדרתית וגרטי הדומעת קברה אותם בטקס מלא בעציץ קקטוס "עד שהבנתי שקקטוס שניזון מגוויות של דגים זה הזוי מדי, ועברתי לאסלה". והיו גם הכלב בלקי, צל נאמן שגרטי שכחה ברכב כשתפסה פעם טרמפ. ופנטזיה על ג'ירפה אישית בחצר. ועז.
גרטי נורא אוהבת עזים. וגם ילדים קטנים. לפני שמונה חודשים נולדה לה בת, הלנה ("לחברה שלי קוראים הלנה, זה שם מקסים"). ועכשיו , היא אומרת ומסמיקה בעצמה כתינוקת, "יש לי את החיה האולטימטיבית בבית, שהביאה איתה גל חדש של חרדות".
אז זהו, שלנטע גרטי יש עוד קטע לא ברור עם התקפי חרדה. השחקנית מתונת הקומה, שהציתה את הדמיון ב"סוף העולם שמאלה" וחרכה את המסך ב"החוב" ו"הבורר", מפחדת , לפעמים, מהחיים.
אפילו עכשיו, כשמשחקה כאופליה ב"המלט" קוצר שבחים, והסרט "חיי אהבה" בכיכובה זכה לביקורות מעולות בגרמניה עוד לפני שהגיע השבוע לישראל, גרטי עדיין חרדה. מתרסקת לנפשה בהבזקים קצרים שנוגעים באצבע קפואה בנשמה ומשתלטים בחוצפה על המוח.
"לאחרונה זה קורה כשאני משכיבה את הלנה לישון", היא מפרטת. "בשנייה הראשונה ששייכת רק לי, אחרי שמהבוקר עד הלילה הייתי עסוקה בהישרדות שלה. אני נתקפת סחרחורת, תחושה שהגוף קורס. יש לי דפיקות בלב ועייפות גדולה. אני חרדה ודואגת. למעשה, אני דואגת להלנה כל היום וכל הלילה.
היא רק משתעלת וישר אני מזנקת ורצה אליה. גם מתוך חלום. גם באמצע שינה עמוקה. בעלי אומר לי, מה זה הזינוק הזה? תקומי יותר לאט. יום אחד עוד תיפלי מהמיטה. ואני אומרת לו, לפחות עכשיו כולם מבינים אותי. לפחות עכשיו, כשאני אמא, יש איזו לגיטימציה לחרדה".
ולפני הלנה?
"היו לי תקופות אפלות של חרדות ממוות. הייתי חושבת שאוטוטו אני מפנה את מקומי בעולם הזה. לא הרגשתי טוב. בעצם, חשבתי שאני לא מרגישה טוב גם אם תפקדתי מצוין. לרגע אחד שנראה כמו נצח הכל רעד סביבי.
זה התחיל בצבא, בקורס מדריכי צלפים בחי"ר. הייתי צריכה לרוץ מסע מסכם של 25 קילומטר עם אפוד ולישון ארבע שעות בלילה. זה היה טראומטי. כמה פעמים הרגשתי שאני עומדת להתעלף. בהתחלה פינו אותי למיון, אבל אחרי שהבינו שמדובר באזעקת שווא שחוזרת על עצמה, הסבירו לי שיש את המתעלפים ויש את הלא מתעלפים שרק מרגישים שהם עומדים להתעלף. אמרו, זה הכל חרדות, לא משהו פיזי.
"ההתקפים חזרו על עצמם כשנסעתי ללמוד משחק בבית הספר של לי שטרסברג בניו יורק. הייתי בודדה וחוויתי סוג של הצפה רגשית. תחושה שאי אפשר יותר. היה לי קשה לנשום. הכל נהיה כבד כל כך. אני זוכרת שנכנסתי לסוג של דואליות. הסתכלתי על עצמי קצת מבחוץ. מישהי שגנבה את הדמות שלי קנתה במקומי קפה, נכנסה לשיעור משחק".
ואפילו אז לא נטרה למוח שלה, המתעתע. כי אותו הכוח להצמית את הנפש, הניע את גרטי להשתלט על הדמויות שהיא מגלמת ואיפשר לה לייצר מציאות בדויה על הבמה. "לכל דבר יש מחיר אבל גם יתרון וזו מחשבה מרגיעה", מאשרת גרטי. "וחוץ מזה, כל התקף עובר בסוף, בדיוק כמו זה שלפניו. אז בזמנים מעיקים אני מקבלת עזרה מפסיכולוגים. ולפעמים אני פורקת את ההצפה הרגשית בעבודה קשה".
עד כמה קשה יעידו צילומי הסרט "חיי אהבה", קופרודוקציה גרמנית - ישראלית בכיכובה של גרטי, בבימויה של השחקנית הגרמניה מריה שרדר, על פי ספרה של צרויה שלו שהוגדר בברלין כ"אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו ב-40 השנה האחרונות".
"בגלל שאין יותר תפקיד ראשי ממה שעשיתי שם, רוב ימי הצילום היו שלי לבד, מהבוקר ועד הלילה. לגרמנים יש מוסר עבודה נורא גבוה, ובגללו זו היתה העבודה הכי קשה שעשיתי בחיי. אספו אותי בשלוש וחצי לפנות בוקר, נסענו לירושלים להקמת סט ואיפור, והתחלנו צילומים מחמש בבוקר עד שש בערב. בשש וחצי כבר הסיעו אותי לתאטרון להופיע ב'המלט' עד חצות.
הייתי חוזרת הביתה הרוגה, ולמחרת לפנות בוקר כבר אספו אותי ליום הבא. ככה זה נמשך שלושה חודשים רצופים. ובצילומים אין הפסקות, ובתאטרון אי אפשר להיות חולה. מבטלים הצגה רק אם שחקן מאושפז במצב קשה. לכן היו ערבים שהופעתי עם חום גבוה. לפעמים
"הייתי באפיסת כוחות מוחלטת. הגוף שלי קרס. הגעתי למצב שלא קיבלתי מחזור. לקראת סוף הצילומים הרגשתי שיש לי גוון ירוק בפנים. וביום האחרון אשפזו אותי בבית חולים. לא יכולתי לפתוח את הפה. כל הלילה הקאתי. חיברו אותי לאינפוזיה וביטלו יום צילום. בפעם הראשונה גם התאטרון ביטל הצגה. היה נורא דרמטי".
וכך מצא אותה המוזיקאי וחבר להקת מוניקה סקס פיטר רוט. אסף אותה אליו קטנה ומכמירה ומותשת וענד על אצבעה טבעת. ומאז הם חיים באושר ועושר עם התינוקת הלנה בבית בורגני מבולגן בצפון השקט של תל אביב. העלים מצהיבים בגינתם הקטנה, אבל עץ הסיגלון פורח. הצעצועים מפוזרים בכל פינות הבית, אבל התינוקת מפלסת לה דרך, אפרסקית ומתוקה כאמה. וגרטי, אחרי חופשת הלידה, בקושי בת 28, מאוששת ורעננה מתמיד, מוכנה לתפקיד הבא.
"השבוע הוזמנתי להצטרף לחברי האקדמיה לקולנוע האירופי ולהשתתף, לצד אלמודובר ובן קינגסלי, בבחירת הסרטים הזוכים באוסקר", היא קורנת.
"ישלחו לי את הסרטים המועמדים ואני אצפה בהם ואצביע לזוכים על פי טעמי. ובכל שנה אטוס לטקס כדי לקבל את ה 'ותודה לחברי האקדמיה שבחרו בי'. אני מאוד מקווה שהרבה במאים ומפיקים ינסו לשבות את לבי כדי שאצביע עבורם. אני מודיעה בפירוש שאני מקבלת שוחד".
השבוע יעלה "חיי אהבה" על המסכים בישראל. למרות שמדובר בהפקה משותפת לקרן הישראלית לעידוד קולנוע ולאולפני אקספילם, התחושה היא של סרט אירופי לכל דבר. התקציב שלו משולש בקנה מידה ישראלי, השפה הזרה יוצקת לתוכו אמינות והתסריט כבד ואיטי, מינימלי ממש כמו התפאורה.
הנוכחות של גרטי, לעומת זאת, דומיננטית וכובשת. זה סרט קשה, מעורר מחשבה, על מסע של הרס עצמי בדרך אל הגאולה. אישה שיש לה הכל מאבדת את זה בהסכמה מודעת, ובלבד שתמצא לעצמה איזו אמת. וחוץ מזה, יש גם יחסי אהבה מעוותים, אורגיה קשה לצפייה, שתיקות ארוכות ורמזים שנפרמים ומתחברים לסירוגין.
לאקרנים בגרמניה הוא הגיע כבר בנובמבר והפך לשובר קופות. גרטי, שבועיים אחרי לידה, השאירה את התינוקת עם הבעל ונסעה לבד לפרימיירה. "כל הזמן הייתי עסוקה בלשאוב את עצמי", היא מספרת במבוכה. "כמו סינדרלה, כל שלוש שעות הפכתי לדלעת, נסעתי למלון, התרוקנתי וחזרתי לרוטינה של אירועי יחסי הציבור.
בגלל שאקספילם היא חברת הפקה מאוד נחשבת באירופה, ברלין היתה מלאה בכרזות שלי. הרומן של צרויה שלו יצא במהדורה חדשה לכבוד הסרט ויום למחרת ההקרנה הראשונה התחילה היסטריה בקנה מידה שמעולם לא חוויתי. ישבתי ליד ראש העיר של ברלין ועוד המון אנשים ידועים מהתעשייה והסתכלתי על כל הבלגן טיפל'ה מהצד. השתתפתי באירועים כאילו הייתי תיירת. צילמתי את הפלקטים שלי. לקחתי את הכתבות בעיתונים כמו מזכרות והתייחסתי לכל הבלגן כאילו היה מסיבה זרה שבאתי לתעד".
גרטי הוזמנה לאודישן רק בסבב השני, לאחר שהבמאית שרדר פסלה מועמדות בלוס אנג'לס, גרמניה ופריז. כשהודיעו לה שנבחרה לגלם את הגיבורה הראשית שבה ועיינה בספר. "קראתי אותו בעבר ומאוד התחברתי אליו, ובצילומים הסתובבתי איתו וסימנתי משפטים שאני אוהבת כדי לתת לעצמי השראה".
מהר מאוד היא נסחפה לסטנדרטים חדשים של עבודה. "בגרמניה מצלמים 19 שעות ועושים הפסקה של חצי שעה. בישראל יום צילום נמשך מקסימום 12 שעות עם הפסקה של שעה. כל עובדי הבמה ריחמו עלינו, אבל אני הייתי מפונקת ביחס לאנשי הצוות הגרמני.
הצלם בנדיקט נופולוס ("הזייפנים" האוסטרי שגבר על "בופור" וקטף את האוסקר-ש.מ.ב) היה יוצא בשתיים לפנות בוקר לים, שוחה שעה, מגיע לאולפנים באופניים, מצלם כל היום בלי מנוחה, ובערב חוזר עם האופניים לתל אביב. למרות הקושי, הוא היה כל כך יצירתי ומלא חיים. הייתי בשוק ממנו.
"הוא ומריה דיברו ביניהם בגרמנית. לפעמים הרגשתי קצת בחוץ. גם להם היה לא פשוט. ארץ זרה, שפה זרה, סרט ראשון לבמאית שבגלל גילה לא יכלה לגלם בעצמה את התפקיד הראשי. אולי לכן היא חוותה את הצילומים באופן אישי.
לפעמים היא היתה משחקת את הסצנה בעצמה, ואני, מחוסרת שינה, ישבתי בצד, כי היא רצתה שאסתכל איך היא עושה את זה, ובשביל שלום בית הייתי צריכה לעשות את התפקיד בדיוק כמוה, ועוד שיהיה אמין. היו לנו חילוקי דעות והאווירה על הסט לא היתה פשוטה. אבל כשעושים סרט, הכל עובד נגדך. הזמן, הלוקיישן, השמש, העננים, התקציב. והכל לגיטימי".
גם סצנות העירום והאורגיה?
"העירום המלא הוא רק לכמה שניות ובכל זאת לא היה קל לעשות אותו. סגרו סט, השאירו אותי רק עם הצלם והבמאית וכולנו היינו נבוכים. אז עשיתי לעצמי סוויץ' בראש וקפצתי למים באומץ. אני חושבת שהקושי הגדול הוא בהקרנת הסרט. ב'סוף העולם שמאלה' הייתי כל כך מובכת, ששמתי את היד על העיניים של אבא שלי. ב'חיי אהבה' כבר ראיתי את העירום כאמנותי. אבא שלי אמר לי, אני חיתלתי וקילחתי אותך כשהיית קטנה, אז מה הבעיה?
"בקולנוע ובתאטרון יש איזו לגיטימציה להתפשט, להתפרע, להיות אינפנטיל. זה מתאים לי. יש בי צד מאוד לא מחושב, מאוד מופרע, אינסטנקטיבי כזה, שבא לידי ביטוי בעיקר על הבמה. למרות שגם בבית אני רוקדת לפעמים בעירום או בלבוש מינימלי. עושה קפיצות כאלה, מטופשות.
והיתה תקופה בחיי שכל ארבעה חודשים עברתי דירה, אבל באופן כללי בחיים אני הרבה יותר מחושבת, יותר נורמלית. רק על הסט אני מרגישה סוג של חופש ושחרור".
ובתאטרון?
"תאטרון הוא בית משוגעים קטן. אנחנו משחררים צעקות חינניות, לא אלימות, במיוחד באזור הגבוה והעגול של הקפטריה שנראה כמו הגוגנהיים. נורא כיף לצרוח סתם, לשחרר קצת לחץ.
אנחנו משוחחים בינינו על סרטים וספרים וגם על הקקי שעשינו באותו יום. בתאטרון אין חוקים, אין גבולות. אולי כי השחקנים נמצאים איתי באותה סיטואציה כבר ארבע שנים ויש להם אותו טירוף.
"אני זוכרת שפעם נסענו לארצות הברית להעלות את 'המלט' במסגרת פסטיבל שייקספיר. היה קצת מסוכן לשים כל כך הרבה שחקנים במקום סגור ל-13 שעות. עשינו שטויות, כמובן. אבל השיא היה כשאחד השחקנים אולץ להיכנס לשירותים, לצלם את הביצים שלו ולהראות לכולנו. יצא תצלום אמנותי, בכלל לא שייך למקור. כמו תבליט גיאוגרפי. כמו צילום מדבר ממעוף הציפור".
איפה את בשיגעון הזה?
"יש לי מנהג קבוע. בערך באמצע 'המלט', כשאני צריכה להיכנס לבמה ולהצטרף אל יצחק חזקיה שמשחק את אבא שלי, אני משאירה את הווילון פתוח, עושה לו קול מוזר כזה מאחורי הקלעים כדי שיסתכל, ומרימה את החצאית.
הוא מתפקע מצחוק ואני נכנסת לסצנה הכי רצינית ששנינו אמורים לבכות בה. כל הכיף הוא שלקהל אין מושג כי הכל ניואנסים. בגלל שאני עובדת במקצוע משולח רסן, במציאות אני מנסה לייצר לעצמי את הסביבה הכי ממוצעת שאפשר. בשביל שהראש יוכל לעוף, להגיע לעננים, הרגליים צריכות להיות נטועות הכי חזק באדמה".
הראיון המלא עם נטע גרטי מתפרסם במוסף "סופשבוע"
נא להמתין לטעינת התגובות
