קונצ'רטו לפסנתרן בלי בית
ביש מזל ובירוקרטיה שלחו את מישה זרצקל, פסנתרן צעיר ומחונן, לגור ברחוב מיד לאחר שעלה לישראל. הוא התפרנס מהובלת פסנתרים ומנגינה בבתי מלון שאליהם התגנב, ואכל שאריות צ'יפס בסניפי מקדונלד'ס. בשבת הוא כבר ינגן עם הסימפונית של ראשל"צ
השבוע, כשיעלה להופיע בפני מאות אנשים שהגיעו מכל רחבי הארץ לראותו, כבר לא יצטרך ללקט את הבגדים לקונצרט מפח הזבל ברחוב. הוא לא יספר דבר מזה לכל האנשים שיקומו מכיסאותיהם כדי למחוא לו כפיים. הוא לעולם לא יספר את חוויותיו כאשר ינהל שיחת חולין, אבל ספק אם אי פעם יצליח להשאיר מאחוריו את הימים הראשונים שלו בישראל, כשהעביר את לילותיו על ספסלים ציבוריים.
יום אחד בשנת 2000 החליט זרצקל , פסנתרן מחונן בן 28, שבא לו לעלות לישראל. הוא לא היה ציוני גדול, גם לא יהודי שומר מסורת, בביתו אף פעם לא דיברו על ישראל, והדבר היחיד שידע על המדינה הוא ש"כאן חיים כמו פעם, כמו בימי קדם". למרות זאת, נדרש לו פחות מחודש כדי ליצור קשר עם הסוכנות, לרכוש כרטיס טיסה, ולעזוב את הקונסרבטוריון המרכזי למוזיקה במוסקבה, מהמוסדות המובילים בעולם, שבו גר ולמד. "עליתי למטוס בלי הרבה דברים", הוא משחזר, "תיק גב עם בגדים, תיק קטן עם תווים, ובכיס היו לי 50 דולר. שום דבר בחיים לא מחזיק אותי, אני לא שם לעצמי ברקסים. אני אוהב להרגיש חופשי כמו הרוח".
אבל מי שדווקא כן שם לו מעצורים היה משרד הפנים, אשר באותם ימים עם נחיתתו היה בשביתה ארוכה. "זה היה ככה כמה שבועות, הייתי מגיע למשרדים בכתובת שנתנו לי, ובכל פעם הם היו סגורים. באתי יום אחד, ולמחרת, והמשכתי לבוא עד שהבנתי שהם לא יפתחו לי את הדלת. הייתי צריך את הניירות כדי להתחיל לעבוד ולהסתדר כאן. במוסקבה אמרו לי שהם יראו לי איפה אני יכול לגור. בסוף מישהו הסביר לי שהם בשביתה, ולא היה לי מה לעשות יותר".
אצל אחיו שמתגורר במעונות לא יכול היה לשהות יותר מלילה אחד, וגם 50 הדולר אזלו לו עד מהרה. לא עבר זמן רב עד שזרצקל, שעד לא מזמן היה מעביר את לילותיו בפנימייה היוקרתית של הקונסרבטוריון במוסקבה, הפך את תיק התווים שלו לכרית, ונשכב לישון על ספסל ברחוב. "באלנבי או בדיזנגוף בתל אביב", הוא מנסה להיזכר, "בלי מסמכים, לא ידעתי מילה אחת בעברית, ולא היה לי כסף בכלל. אז התחלתי לפחד. פתאום לא ידעתי לאן הגעתי בכלל, ומה אני עושה פה. גיליתי שפה ברחוב מוכרים סמים בלי שום בעיות, כשכולם רואים. לא היה לי מה לאכול. כשממש לא היה לי גרוש, הייתי הולך למקדונלד'ס ואוכל את מה שהאנשים היו משאירים על המגשים שלהם. היה בעיקר תפוח אדמה, או איך קוראים לזה, צ'יפס".
בבוקר, כשהיה מתעורר, היה מתחיל את החיפוש היומי. החיפוש של הפסנתר. בכל יום הקפיד להתאמן, למד בעל פה את כל המקומות בעיר שבהם יוכל למצוא את מבוקשו. "הייתי הולך לבתי מלון - שם יש פסנתרים מצוינים, ואז גם יכולתי לעשות כסף. זה קל נורא, כל מה שצריך לעשות זה לעבור את השומר בכניסה. גם יש לא מעט חנויות פסנתרים בתל אביב, וכבר הכרתי את כל בתי הקפה שיש בהם פסנתר. לא הייתי מזמין משהו לשתות, לא היה לי כסף, אלא פשוט מתיישב, מוציא את התווים שלי ומתחיל לנגן".
כשדפי התווים כבר היו בלויים והוא ניגן אותם שוב ושוב, היה מחליף אותם בתווים חדשים שהעניקו לו מכרים. זרצקל נזכר בלילה שבו הרגיש בר מזל במיוחד. "התחבאתי בקונסרבטוריון למוזיקה ברמת אביב. הם לא שמו לב אליי, כי התחבאתי, ונעלו אותי שם ללילה שלם. הייתי מאושר. גם היה לי אחלה מקום לישון בו, וגם יכולתי לנגן כמה שאני רוצה בלי שאף אחד יכול להפריע לי. אחר כך הייתי חוזר לשם שוב, והשומר היה אומר לי כל הזמן, 'עוד פעם אתה?' עד שבסוף אחת המורות כתבה לי על פתק שמותר לי לבוא מתי שאני רוצה".
עברית הוא למד ברחוב, את הארץ הכיר דרך הרגליים. פעם אחת, כשלא היה לו כסף לנסיעות, נאלץ ללכת ברגל את כל הדרך מנתניה לתל אביב. "הייתי בודד מאד, אבל בשביל מוזיקאי, אני לא
זרצקל , בן למדען בתחום הפיזיקה הגרעינית ומורה לגיטרה, מספר שכבר בגיל שבע ידע שהוא רוצה להיות פסנתרן. בגיל עשר שלחו אותו הוריו אל הקונסרבטוריון המרכזי במוסקבה, המרוחק אלפי קילומטרים מהעיירה שבה הם חיו. "היה לי ברור שכל מה שעובר עליי פה בישראל זה רק מכשולים קטנים בדרך", הוא מסביר, "למרות הכל אהבתי מאד את הארץ, במיוחד את האווירה כאן". להוריו , שנשארו ברוסיה, לא סיפר על הקשיים שחווה. לאחרונה עלו השניים לארץ והצטרפו לבנם, אבל אביו של זרצקל נפטר ממחלה קשה זמן לא רב לאחר מכן. אמו מתגוררת עמו היום במבשרת ציון.
אז, בתחילת שהותו בישראל, הוא הצליח לצאת מהרחוב רק באמצעות עבודות זמניות. בין היתר עבד בשיפוצים, היה פועל בניין ושוטף כלים. כך חי במשך שנתיים עד שהצליח למצוא עבודה בחנות "בית הפסנתר" בתל אביב, בתור מכוון וסבל של פסנתרים. אחר כך, גם באמצעות האנשים שלמד להכיר בחנות, החל לנגן בחוגי בית, במתנ"סים ובבתי אבות.
מזלו השתנה בשנת 2003, כאשר הכיר איש בעל אמצעים ששמע אותו מנגן, ואירח אותו בביתו למשך שנה שלמה. אז גם החל ללמוד באקדמיה למוזיקה בירושלים, והמשיך בהופעות בפני קהלים קטנים. אבל רק מקרה העמיד בפניו את ההזדמנות הגדולה להגשים את חלומו, ולהופיע בקונצרט חשוב בישראל.
עמוס טלמון, העומד בראש קרן מלאכי המוזיקה הרצליה המטפחת מוזיקאים צעירים, שמע על זרצקל מקשישה בבית אבות שבו הרצה ובו גם ניגן זרצקל, והחליט להיפגש עמו ולשמוע אותו מנגן.
"אחת הדיירות בבית האבות ניגשה אליי לפני שנה וסיפרה לי על מישה, ממש הכריחה אותי להתקשר אליו", נזכר טלמון. "כבר באותו שבוע פגשתי אותו בחנות הפסנתרים שבה הוא עובד, והוא ניגן לי את הקונצ'רטו מספר אחת לפסנתר של שופן. נדרשו לי רק כמה דקות להבין עד כמה הוא נפלא".
הפגישה גרמה לטלמון לארגן לו את הופעת הסולו הראשונה שלו שתתקיים בשבת הקרובה עם התזמורת הסימפונית של ראשון לציון בהיכל אמנויות הבמה הרצליה. "מישה הוא פרשן שופן נדיר ביופיו, והכישרון שלו מיוחד במינו", מצהיר טלמון, "הוא נגן מלידה, והוא צנוע מאד ולא יודע כל כך לשווק את עצמו. הכרתי אותו להרבה מאד פסנתרנים כאן בארץ שכבר הפכו מעריצים שלו. כבר באותו יום הבטחתי לו שאעלה אותו להופיע, ועכשיו קיימתי את ההבטחה שלי. זה ללא ספק מעמד מכובד מאד, שאני בטוח שיהיה פריצת דרך בקריירה שלו.
"הסיפור שלו הוא לצערי, אופייני מאד לחברה שלנו", ממשיך טלמון. "פסנתרנים שגדלים מחוץ לישראל, שלא מכירים את זובין מהטה ואת דניאל בארנבוים, זוכים ליחס של 'מי הם בכלל?'. אף אחד לא סופר אותם. בדיוק צעירים כאלה אנחנו מנסים להבליט, ולתת להם הזדמנות להצליח".
"מה שהחזיק אותי עד היום הזה היה התקווה שיום אחד אני אעשה את מה שאני אוהב, שאנגן בפסנתר בפני מאות אנשים", מוסיף זרצקל. "אני לא רוצה רק שאנשים יקשיבו לי כשאני מנגן, ויגידו 'וואו זה היה משהו-משהו', וילכו אחר כך לשתות קפה ועוגה. החלום שלי הוא לשנות לאנשים את החיים, לגרום להם להסתכל אחרת על הדברים. נכון, היה לי קשה מאד לפעמים. אבל כשהייתי מנגן, הייתי שוכח את כל הצרות שלי, הייתי הבן אדם הכי שמח בעולם, ולא היה לי איכפת מכלום".
נא להמתין לטעינת התגובות
