ראשי » תרבות » טלוויזיה

תיעוד העסקה: חוויית ריאליטי צינית

סיפור השבת הבנים הוא סיפור עם תמונות כה משכנעות עד שרק בהפסקה לפרסומות, כשצץ לפתע הפרומו ל"הפוליגרף", אפשר היה להתעשת ולהיזכר ששרוליק כבר לא בדיוק גר פה

סיקור העסקה-כל הערוצים

לקראת סופו של יום הצפייה המתיש - יום של כתבים יגעים שחולצתם נדבקת לגבם בשמש הקופחת, יום של צלמים שמתגודדים ולועסים מסטיק ודוחפים ומתקוטטים גם ברגעים העדינים ביותר, גם מול צבי רגב השבור, יום של פרשנים שרק בקושי מחליפים בביטויים ראויים לשידור את מטר הקללות שהיו רוצים לשגר לעבר נסראללה - רק לקראת סופו היטיב לנסח צבי יחזקאלי מערוץ 10 מה היה לנו פה. הפקה. הפקת טלוויזיה. שלא לומר: הפקת ריאליטי צינית.

יחזקאלי דיבר על ההפקה של חיזבאללה. הפקה של קיטש ופרשים על סוסים מקושטים, מדים מנומרים ותזמורת נוער, ובמות בידור ושטיחים אדומים ושליפת שפן נלוזה של הרגע האחרון נוסח משימת הפתעה באיזושהי "הישרדות" עלובה - טריק הארונות של בכיר החיזבאללה ספא (גם כן שם מצא לעצמו. ספא מפנק זה לא). הפקה שכל תמונה מצולמת בה כותבת היסטוריה של ניצחון ערבי מרהיב, משפיל.  

אבל גם לנו - מבעד לסצנות הבלגן הבלתי נמנעות, והזיעה והדחיפות הנצחיות - היתה הפקה, וגם אצלנו האולפנים הפתוחים, האינסופיים, ניסו לכתוב סיפור כאילו נדברו ביניהם. שהרי את כל היום הארוך היה אפשר לתמצת בצמד המילים "הם מתים". אך זה לא הסיפור שנכתב אתמול בהפקה הישראלית.

בטקס שכלליו התנסחו במהלך "היום הזה" (כפי שכינתה אותו שוב ושוב יונית לוי בערוץ 2, מנמיכה את טון הדיבור עד לגבול הבלתי אפשרי ומקפידה על פאוזת נשימה ארוכה), הקפידו לומר שהבנים

שבו, על אף שלא ישובו עוד. ניסו לצייר עם שנושך את שפתיו בכאב וגאווה, על אף שהעסקה ("זאת לא עסקה, זה תהליך!", ניסה נואשות לשכנע דובר צה"ל אבי בניהו, ובכך לתרום משהו משלו לסיפור הנכתב) הותירה רושם אחר בקרב חלקים נרחבים בציבור.

ניסו לשכנע שזהו רגע ניצחון של עם שעושה הכל להחזיר את חייליו שנשלחו לקרב, למרות רון ארד וגלעד שליט ונעדרי סולטן יעקוב.

ובעיקר, היו בהפקה הטלוויזיונית הזאת תמונות. תמונות של ישראל קטנה וישנה וטובה וצודקת ותמימה, מעין "שרוליק" של דוש המנוח. משפחות טובות, מאופקות להדהים, שמודות לעם ולתקשורת (מתי בפעם האחרונה מישהו הודה פה לתקשורת?). שמי תכלת. וקיץ ישראלי. בתים קטנים וישנים בנהריה. ובנייני מגורים אפורים בקריות. שכנים שמכירים את כל הרחוב ובאים לנחם. וחבר'ה טובים אחד-אחד מהמילואים. ואישה אחת שקמה בבוקר והולכת למכולת שעה לפני שבנה יחזור בתוך ארון, כי חייבים להראות להם שהחיים ממשיכים. סיפור עם תמונות כה משכנעות עד שרק בהפסקה לפרסומות, כשצץ לפתע הפרומו ל"הפוליגרף" (לבסוף נדחה אמש שידור התוכנית), אפשר היה להתעשת ולהיזכר ששרוליק כבר לא בדיוק גר פה.

פרשנים נבונים ממני ישפכו מילים על שחיקת ההרתעה והאיום האסטרטגי והאימתנות המצמררת של האיש עם הטאייר השחור על הראש. אני חושב, שלשם שינוי בקרב ההפקות הזה האישה עם השקית בדרך למכולת מנצחת את תרגיל הארונות, הפרשים, והשטיחים האדומים.

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...