נתקעת במחסום: ביקורת טלוויזיה
כוונות טובות ניסתה לתפוס את המרובה וכשלה. אנחנו כנראה מעדיפים שהערבים בטלוויזיה יצחיקו אותנו, כמו ב"עבודה ערבית", ושלא ידברו איתנו על שלום. וגם: דודו טופז נותן בסטנד-אפ
כוונות טובות צילום: יח''צ
אלוהים, כלומר מנהל התוכניות בשבתו כאלוהים, לא מרחם על סדרות שהכזיבו. הן נאלצות לזחול על ארבע, בשעות שידור אקראיות, מתאחרות יותר ויותר, רק כדי להגיע לתחנת האיסוף והן שותתות רייטינג. המקרה של "כוונות טובות" מוזר. קשה לומר שהיא הכזיבה, כי אפילו לא ניתנה לה הזדמנות לאכזב. כדרמה כבדה וטעונה, אחוזי הצפייה שגרפה מכובדים. למרות זאת, היא הגיעה לסופה כשהיא דחוקה לשעת שידור מאוחרת, בליל שבת החלש, תקועה כפלשתינית הרה שנשכחה במחסום.
למה זה קרה? אולי באשמת הקליינטים. אומר לעצמו הצופה הסביר, זה שאוהב להגיר ריר מול "הפוליגרף" ואחר כך לרוץ ולהתבכיין לחבר'ה שמה זה צריך להיות התועבה הזה: "בחיאת, פלשתינים יש לי מספיק בחדשות. הנה, תראו איך הם הורגים אחד את השני בעזה! ותראו את הבולדזורים בירושלים! אז אני צריך שיקשקשו לי פה על שלום ותקווה? יאללה יאללה".
ואולי באשמת הסדרה עצמה, שניסתה לתפוס את המרובה. היה בה גודש של פרטים: אשת טלוויזיה שנאבקת בסרטן, ושפית שבנה חייל, והיחסים של החייל עם חברתו, והשפית הפלשתינית, ובעלה שמגיע מחו"ל, והמסעדה שלו שם, והמסעדה שלה כאן, והאח הגוסס, ודיאלוגים באיטלקית, אנגלית, ערבית ועברית. היא היתה לא מספיק מציאותית כשהגישה לנו פלשתינים-לייט, אירופאים נוחים לעיכול שכאלה, ומציאותית מדי בדרך שבה הזכירה לצופה תאב ההדחקה את הנעשה בשטחים.
ובסביבה הלא ממש פמיניסטית שלנו, היותה נשית מאוד (הגברים בה חלשים, נתמכים, חסרי החלטיות). אפילו סופה המעגלי - בנה של השפית הישראלית נדקר במחסום וייתכן שיישאר משותק בדיוק כמו אחיה של הפלשתינית - הותיר טעם מר ולא טלוויזיוני, טעם של "רע פה, ותמיד יהיה". את הערבים שלנו, תעיד האהדה שבה התקבלה "עבודה ערבית" של סייד קשוע, אנחנו מעדיפים מצחיקים ולא דוקרים.
חוזר כקטן
צחוק מהעבודה, שישי, ערוץ 2
פתאום, באמצע תוכנית הבידור הכזה-בסדר-נו-מה-אתה-רוצה של שלום אסייג, התעורר לפתע צורך עז לשפשף את העיניים בתדהמה: דודו טופז? מתארח בקטע קצרצר? עולה, מתקתק בזריזות את הנאמר שלו כאחרון הסטנדאפיסטים המתחילים, שאומרים תודה שבכלל מישהו העניק להם זמן מסך, ומתפוגג מהבמה על רקע ירידות נמוכות מצד חברי הפאנל של אסייג. רפלקס החמלה קופץ לפעולה וממהר לתקתק על המקלדת התוך?מוחית שברי קלישאות: "כך חולפת תהילת...", "איך נפל...". אבל רגע, רגע.
בשידורים האקראיים של ערוץ 33 בשעות הלילה אפשר ליפול לעתים על מופע של שלמה ארצי בצוותא, אי שם בסוף שנות ה-70. טופז הצעיר, המתארח שם, מגיש סטנד-אפ לא שגרתי, מהורהר למדי, רחוק שנות אור מז'אנר ה"מכירים את
זה שערס נכנס למועדון?" שמאפיין את הדור הנוכחי. אין יותר כאלה דברים.
נכון, הגיחה שלו אצל אסייג לא היתה מדהימה. מלבד התייחסות נסתרת ואלגנטית לנאום הצ'חצ'חים ההיסטורי שלו (שם דיבר על כך שכל הליכודניקים משרתים בקריה, והנה בנו משרת בדיוק שם) טופז לא הבריק. אך הוא הזכיר מי היה לפני שהקריירה הטלוויזיונית שלו נסקה לשחקים ואחר כך התרסקה תוך גירוש משפיל מגן העדן הערוץ שתיימי.
מכאן, כל מה שצריך הוא החלטה, ומצלמה של במאי תעודה עם עין רגישה. מסע מתועד היטב (נגיד, בסגנון של "הקומיקאי" של סיינפלד) שבו טופז יפלס את דרכו בחזרה למיינסטרים בין מועדון קטן לבימת קיבוץ למנכ"ל שאומר לו "שנחפש משהו בשבילך", עשוי להיות בדיוק מה שהדוקטור רשם.
נא להמתין לטעינת התגובות
