איתי תורג'מן: "השתטחתי על קבר הבבא סאלי והתנצלתי"
לא מצטער על הקללות ב"הכל דבש", אבל מודה שטעה כשהסכים להשתתף בסצינה שבה הוא עושה את זה עם פרוצה ליד תמונה של הבבא סאלי. לא עושה סמים, אבל מודה שאלכוהול זה כבר משהו אחר. לא מתפקד כמו שצריך כשיש לו חברה חדשה, אבל נשים בנות 50 בהחלט מרגשות אותו. איתי תורג'מן (27) מציג: מונולוג עם ביצים
מה שמעצבן אותי זה ההתייפייפות של אנשים שאומרים שאנחנו מדברים בסדרה על זיונים באופן גלוי מאוד. הרי כולם מדברים ככה. כולם רוצים לעשות מה שציון אומר ליעל ומה שיעל אומרת לציון. אנחנו לא יוצרים עולם שזה לא קורה בו. אנחנו פשוט שמים את זה בטלוויזיה - ופתאום אומרים לנו שזה גס מדי. לתת לזה את כל המשקל ולהתייחס רק לזה... לא יודע, יש בסדרה המון דברים חוץ מזה. "הכל דבש" זו סדרה מצוינת שכתובה ובנויה מעולה. אין, הכול שם מדהים.
הפרובוקציה שכביכול עשינו שם כשהייתי עם זונה בחדר ומולנו הייתה תלויה תמונה של הבבא סאלי הייתה פרובוקציה לא מודעת. באמת. כאילו, אני מרוקאי. הבבא סאלי בשביל המשפחה שלי הוא כמו מייקל ג‘קסון בשביל אנשים אחרים. סבתא שלי לא ראתה את זה, למזלי, והיא תמות אם היא תדע שזה קרה. היא תתאבד באותו רגע. כשאמא שלי ראתה את הסצינה הזאת היא אמרה לי: "חביבי, עכשיו אתה נוסע לקבר שלו, להתנצל." אז וואלה, נסעתי לנתיבות, השתטחתי על קבר הבבא סאלי, קראתי תהילים, התנצלתי, שתיתי כוס עראק, נכנסתי לאוטו, שמעתי עמיר בניון והגעתי הביתה. עד היום אני הולך עם סרט אדום על היד שהבאתי משם.
האמת היא שבמקור זו בכלל הייתה אמורה להיות תמונה של רב אחר, אבל הארט-דיירקטור לא מצא תמונה של הרב ההוא, אז הוא תלה תמונה של הבבא סאלי. האמת? יש בזה משהו נורא חזק, לדעתי. הרי הבבא סאלי, בעיני המאמינים שלו, הוא דמות שנותנת אור במקומות הכי חשוכים, ובית זונות הוא בהחלט מקום כזה. אבל אם מישהו נפגע ממני, קודם כול אני מבקש סליחה.
לא משנה לי בכלל אם אני צודק או לא. מה גם שאני מודע לכך שלא הייתי רגיש מספיק באותו יום צילום. לא חשבתי על זה בכלל. חשבתי קומדיה. יכולתי להגיד "אני לא עושה סצינה עם הבבא סאלי" - והיו לי כבר קטעים שבהם עשיתי את זה. ב"האלופה", למשל, ראיתי שילדות בנות 12 מעריצות אותי, אז החלטתי לקחת אחריות ולהחליט מהו הגבול של המילים הגסות שאני אומר. אני מאוד רגיש לדברים האלה.
בכלל, אני בנאדם רגיש. אני נורא לא קמצן ברגשות. אני נורא אוהב לאהוב, לפרגן. יש לי המון אהבה לתת. אני בנאדם כזה - ואין לי שום ציפייה לקבל חזרה. אני גם מאוד רומנטיקן, גם כשאני עם עצמי, בלבד, באחד-על-עצמי. בקלות אפשר לתפוס אותי לבד בבית עם נרות, פלמנקו ברקע וכוס יין אדום. אני משתדל לעשות לעצמי נעים, לעטוף את עצמי באהבה וברומנטיקה. אני לא עושה סתם קרקס לבחורות, אני מפנק באמת.
לפני כמה ימים ישבתי איפשהו בתל אביב, ופתאום מישהי מתיישבת לידי ועושה לי "מה קורה“? וזה. חצופה. מיד התהפכתי עליה, מסכנה. איך אפשר לגשת ככה למישהו? מה, זה כל כך קל לגשת לבנאדם? למה בכלל להתחיל משהו אם הוא לא מרגש אותך? הפוזה הזאת של "אני כל כך קולית ומגניבה“ מבאסת לי את כל הסיפור. אמרתי לה "עכשיו אני לא מדבר איתך, דווקא בגלל זה, תתקדמי.“
עם כל החברות שהיו לי בחיים לא הצלחתי לתפקד במשך כל
אחר כך, כשזה קורה שוב, אני מסביר לאותה בחורה שאני כנראה מתאהב בה. בכלל, יש משהו יפה מאוד בלהתרגש. יש רגעים בחיים שבהם להתרגש ולהתבלבל זה דווקא הכי קול. המון פעמים בחורות אמרו לי "וואי, רק איתך אני מצליחה להיות כזאת“ או "בחיים שלי לא האמנתי שאני יכולה להתנהג ככה.“ העניין הוא שאתה מוביל אותן למקום הזה, והמקום הזה מקסים בעיניי. אם אני מכיר מישהי שגורמת לי להתבלבל ואני לא מצליח להיות שנון ומצחיק כמו שאני מסוגל להיות ונתקע - זה המקום שהכי מושך אותי להישאר בו.
נשים מבוגרות עשו לי את זה מאוד מגיל 18 עד גיל 24 בערך. כשהייתי בן 21 הייתי עם מישהי בת .50 במשך תקופה, לא משהו חד-פעמי. משהו כמו חמישה חודשים. היא הייתה רווקה, נטולת ילדים, ניו יורקית, מגניבה, מיליונרית. היא גילתה לי את העולם בהכי סטייל שיש.
בכלל, כשהייתי צעיר יותר היה לי אומץ של פסיכי, לא היה בי פחד מכלום. באנג‘י, אופנועים, הימלאיה, קטעים. היום אני עדיין עושה דברים כאלה, אבל אני קצת יותר מפחד על עצמי.
העניין הוא שיחד עם הפראות הזאת אני גם חזיר שמן כזה שאוהב לישון בבתי מלון מפוארים. בחדר שלי אני ישן רק על מצעים לבנים, כי זה מזכיר לי בתי מלון. אני גם עושה המון כביסות. לי ולאושרי כהן. כביסות, כלים, בישולים, קניות - הכול אני עושה.
אני לא בעניין של מותגים, אבל אני אוהב להתלבש. זה מעניין אותי. יש משהו בטעם טוב שעושה לי את זה. אנשים שמתלבשים יפה מרגשים אותי. שופינג אני די שונא, אבל אני קונה חצי מהדברים בהפקות שבהן אני משתתף.
לראות את גל אפל עובד על בגד זה דבר מרגש מאוד בעיניי. אני נורא מעריך את האמנות הזאת, ואני לא מתבייש להגיד שאני חושב, ואפילו הרבה, מה ללבוש לפני שאני יוצא מהבית. כל החברות שהיו לי - אני הייתי זה שמלביש אותן בבית, לא הפוך. יש לי סטייל.
עכשיו אני מצטלם לסדרה "סימני שאלה.“ אני משחק שם חוזר בשאלהי שעובר לתל אביב, זו דמות שבעיקר עושה סמים בטירוף. הוא מגיע לתל אביב, בטוח שהוא כובש את העולם, ואז מקבל הלם קרב אורבני ולא יוצא מהבית חצי שנה. כל היום הוא עם הבאנג, מהבוקר עד הלילה, וכשהוא מחליט סוף סוף לצאת הוא גונב, ישן בגנים ציבוריים ומנסה להתאבד, משתגע ממש.
אני, באופן אישי, גדלתי בשכונה שהיו בה נרקומנים שחתכו צינורות ועשו באנגים עם נייר כסף, ככה שאני נורא נזהר מסמים, לא נוגע בשום סם, באמת. אני שותה הרבה וכאלה, אבל זהו. במקרה של הדמות שלי בסדרה, בכל אופן, הסמים הם כלי שבעזרתו הוא מתמודד עם החיים. זה לא שהוא מגניב, כיף לו
והוא מסתובב בשינקין. הוא עושה סמים כדי להחשיך את המציאות. אני, מכיוון שאני לא יודע מה זה לקום בבוקר ולעשן באנגים עד הלילה, חשבתי אולי לעשות תקופה כזאת, לפני הצילומים, כדי לראות איפה זה שם אותי, אבל בסופו של דבר הגעתי למקום הזה מהיכרות שלי עם כמה אנשים שחיים ככה. אתה יודע, חצי מהארץ הזאת חיה ככה, זה לא קשה.
מצד שני, לצערי אני אוהב את כל המשקאות החריפים. לאחרונה אני משתדל להישאר בתחום הקוניאק והיין האדום - שתי משפחות כאלה שמביאות ראש רגוע, נעים, בוגר כזה. במסיבות אני יכול לשתות וודקה וכאלה, אבל עכשיו אני קצת יורד מהצ‘ייסרים. יש בזה משהו אגרסיבי. אני אומר "תתייחס לעצמך בעדינות, גבר, שתה קוניאק."
המונולוג התפרסם בגיליון סגנון MAN
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם