מוריסי בישראל: אוהב את עצמו וזה לגמרי בסדר
למעריץ מוזיקה יש מספר מועט של הזדמנויות לראות את אליליו בהופעה חיה. מוריסי, שהופיע אמש בגני התערוכה, נתן לקהל מה שכוכב רוק אמור לתת. ביצועים גדולים לשירים ענקיים, קצת הומור, הרבה אהבה עצמית ומלמולי אלכוהול ואפילו עמידת ראש
מוריסי בגני התערוכה. צילום: נעם וינד
רצף סרטוני הווידאו שציינו את תחילתו של מצעד האהבה העצמית של מוריסי והמוזיקה שהחלה מחלחלת כשאייקון הרוק עלה על הבמה בחליפה בז'ית מחממת מדי, לא מוכן לממטרי הזיעה שיציפו אותו במהלך ההופעה, יצרו התרגשות אך בעיקר מן תחושה של בועה קטנה.
במקרה הזה, בועת ביתן 1 שנבחרה לאכלס את כמה אלפי האנשים לובשי חולצות הסמיתס שבאו להיזכר בשנות המרד ביחד.
וזה היה מצעד של אהבה עצמית. ממלמולים בין השירים ופרצופי מחאה וזלזול, עד החלפת הבגדים המסיבית וחשיפת החזה החלק לאור הסנוורים
ולטובת בנות ישראל. היו גם תנועות ידיים מוגזמות, ירידות על ההברזה ההפקתית של סוזי סו ועל קיילי מינו ולא נדבר על עמידת הראש והתנומה שתפס בחזית הבמה לקראת סוף ההופעה.
בראש ובראשונה היו שירים. שירי הסולו של מוריסי סחפו באיטיות את הקהל שחיכה ללהיטים הגדולים של הסמיתס.
ביצוע מצויין ל"Everyday is like Sunday" הוכיח שמוריסי הוא חיית במה מהזן הישן והטוב גם בתקופת הסולו, אפוף אלכוהול וסמים, היסטוריה מוזיקלית וניסיון רחב ובעיקר קול שלא נגמר ונותר שלם ומהפנט גם אחרי כל כך הרבה שנים.
ב”Death to the disco dancer” מוריסי עלה על הציפיות, ולא שינו יותר הסאונד הקלוקל של הביתן והמניירות הכוכבניות של הזמר הבריטי, הפרפרים בבטן החלו להתעופף.
לא חשוב הדיון אם הסאונד היה טוב או לא או אם זה היה שווה את הכסף, הביצועים החותמים ל"How Soon Is Now" ול"There is a light" הפכו את ההופעה לכזו של פעם בחיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
