מה הדאווין שלך: קיצור תולדות הסוואג

סוואג היא לא רק המילה הכי משומשת בהיפ-הופ ב-2011, היא דרך חיים; והפלא התשיעי מתבקש לסור לשיחה דחופה עם ג'יי זי

מיכאל כהן | 24/10/2011 14:24 הוסף תגובה הדפס כתבה כתוב לעורך שלח לחבר
עולם ההיפ-הופ הוא מירוץ בלתי פוסק אחר טרנדים מוזיקליים, אופנות מתחלפות ואמרות כנף. גנגסטה-ראפ, אוטו-טיון, נעלי טימברלנד ושרשראות ענק - כולם שלבים בחיפוש האינסופי אחרי הדבר הבא. נכון להיום הטרנד הרותח של הז'אנר הוא סוואג (Swag), מילת קסם שהשתחלה כמעט לכל להיט היפ-הופ בשנה האחרונה ומגדירה את הראפ של 2011.

רגע לפני שהשוס הבא מגיע, הנה קיצור תולדות הסוואג: ב-2006 הוציאה הראפרית האנגלו-סרי-לנקית M.I.A את הלהיט "פייפר פליינז", שבו שרה את המשפט הגאוותני "No one on the corner got swagger like us". הפירוש המילוני של המילה Swagger הוא "התנהגות יהירה". בעקבות ההצלחה האדירה של "פייפר פליינז" והוספתו לפסקול של זוכה האוסקר "נער החידות ממומבאי", החליט קניה ווסט, אדם שיהירות אינה זרה לו, לסמפל את המשפט ולהפוך אותו לגרעין של שיר שבו הוא מארח את ג'יי זי, ליל ויין וטי.איי. כשהארבעה הופיעו בטקס פרסי הגראמי עם M.I.A ההריונית, נהפך הסוואגר לתופעה.
צילום: אי-פי
התחילה את הטרנד. M.I.A צילום: אי-פי

בשנתיים האחרונות הצטמצם הסוואגר לסוואג והתגלגל מסתם עוד מילה אופנתית לדרך חיים, שלא לומר תת-ז'אנר בתוך ההיפ-הופ שבו שולטים שני ראפרים לא שגרתיים: האחד הוא סולג'ה בוי, נער בן 18 שכבש את העולם בזכות אחד השירים המטופשים ביותר בתולדות ההיפ-הופ, "(Soulja Boy) Crank Dat"; השני הוא ליל

בי, ראפר ביזארי בעל מיניות מעומעמת ששחרר שורת סינגלים שקרויים על שם סלבריטאים כמו "אלן דג'נרס" ו"מל גיבסון". שניהם כוכבים ששולטים באופן טוטאלי בפלטפורמות אינטרנטיות, שניהם צעירים מאוד ושניהם מייצגים את הדור הצעיר, המרושת ועמוס בעיות הקשב של תחילת העשור השני של המאה ה-21.
 
הדור החדש של הסוואג. טיילר דה קריאייטור
הדור החדש של הסוואג. טיילר דה קריאייטור מתוך הקליפ ל''Yonkers''

סולג'ה בוי וליל בי הוציאו, ביחד ולחוד, שורה של שירים שבהם מככבת המילה סוואג (וגם היחידה שמובנת): "Pretty Boy Swag" ,"Swag On My Dick" ,"Turn My Swag On" ו"Swag OD". מכאן היה זה רק עניין של זמן עד שהמילה זלגה לפופ הכי מסחרי, ואכן במהרה התחילו גם וילו סמית (הבת של ויל) והפרחה קאשה לספר לעולם על הסוואג שלהן. טיילר דה קריאטור, מנהיג קולקטיב ההיפ-הופ אוד פיוצ' ר, גם הוא בן 18 ובעל תהילת רשת, שילב את הסוואג בשיריו והביא את הבשורה גם לקהל ההיפסטרים המתוחכם.

"מראה, סגנון או האופן שבו אדם מציג את עצמו", מוגדרת סוואג במילון הסלנג האמריקאי. ההגדרה החופשית הזאת מדגישה את הדרך שבה מייצג הסוואג את הגלגול הנוכחי של ההיפ-הופ - אם פעם היית גנגסטר כמו ד"ר דרה, סטלן כמו סנופ או רגיש כמו קניה, היום כל מה שאתה צריך להיות זה עצמך עד הסוף. כנראה גם לג'קי מנחם יש סוואג.

מהמחתרת להסתחבקות עם ג'יי זי

אלבומו החדש של 9th Wonder (פטריק דות'יט) קרוי על שם סדרת הטלוויזיה הקלאסית "שנות הקסם". עבורו יש לשם משמעות גם מעבר לרפרור התרבותי. השנים שחלפו מאז פרץ לתודעה ב-2003 היו קסומות עבור מפיק ההיפ-הופ הצעיר מצפון קרוליינה. במהלכן הוא הפך מעוד גיבור היפ-הופ מחתרתי לאחד שמסתחבק עם ג'יי זי.

דות'יט נחשב לאחד מחלוצי הדור החדש של יוצרי הביטים; אלה שמשתמשים בתוכנות מחשב במקום במכונות תופים ובציוד אנלוגי. למרות שיטת העבודה הדיגיטלית, דות'יט נשאר נאמן לסאונד הקלאסי של ההיפ-הופ, וההפקה שלו נשענת ברובה על סימפולי סול ואר אנ' בי ישנים, במיטב המסורת של ענקים כמו RZA מוו טאנג קלאן ודי.ג'יי פרמייר. כיום הוא נחשב לנושא הלפיד של הסגנון האולדסקולי.

את דרכו החל דות'יט כמפיק של הרכב האינדי-היפהופ ליטל בראדר. אחרי ששחרר לאינטרנט אסופות ביטים ורמיקסים הוא תפס את אוזנו של ג'יי זי, שצירף את הפלא התשיעי לרשימת המפיקים המכובדת ב"אלבום השחור". בעקבות הדחיפה מצד ג' יגה הגיעו "גירל", הלהיט שהפיק לדסטניז צ' יילד; "גוד וומן דאון", שהביא למארי ג'יי בלייג' את הגראמי, וכן שיתופי פעולה עם אריקה באדו ולודקריס. בניגוד ללא מעט מפיקים שחוצים את הקווים למיינסטרים ומאבדים בדרך את הצפון, הצליח דות'יט להישאר מחובר לשורשיו מחד גיסא ולהרוויח מיליונים מאידך גיסא.

אימג'בנק/Gettyimages
טהרן. פטריק דות'יט אימג'בנק/Gettyimages

כעת, כשהוא בשיא הכושר ורגע לפני יציאת סרט תיעודי על חייו, הוא משחרר אלבום סולו עם רשימה ארוכה של אורחים. חלק מהם ותיקים ומוכרים (רייקוואן, טאליב קוואלי, אריקה באדו וזמרות האר אנ' בי מרשה אמברוזיוס וטידרה מוזס), חלק מהם בדרך אל התהילה (קנדריק לאמאר, בן החסות החדש של ד"ר דרה, וכוכב היוטיוב היהודי מאק מילר). על מקצתם סביר שלא נשמע לעולם (מי זה לעזאזל טראס מרטין?).

"וונדר יירז" הוא אלבום היפ-הופ טהור, עמוס בדגימות חתוכות על תופים כבדים וראפרים איכותיים שיורים חרוזים לצד פזמונים מלאי נשמה, אולם הוא אינו מסעיר. הטהרנות מעניקה לאלבום את חותם האיכות, אך מנגד גם נמצאת בעוכריו. הנוסחה הישנה והטובה, מתברר, היא לא בהכרח מתכון לקלאסיקה - היא יכולה להיות גם מתכון לשעמום. בתוך ערמת קטעי היפ-הופ מוצלחים - והם בהחלט מוצלחים, מלוטשים ומהוקצעים - יש ב"וונדר יירז" מעט מדי שירים שבאמת תופסים אותך.

דות'יט לא לבד. הבעיה שלו היא חלק ממגמה רחבה בסצנת ההיפ-הופ האלטרנטיבית בשנים האחרונות. דווקא בימים שבהם אמנים סופר-מסחריים, כמו קניה ווסט וליל ויין, לא מפסיקים לחדש ולהפתיע, נדמה שאלה שכביכול "שומרים את זה אמיתי" קופאים על שמריהם. האחיזה העיקשת שלהם בקרנות מזבח האותנטיות היא רק ניסיון לחפות על מחסור ברעיונות חדשים. אם דות'יט רוצה לשמר את מעמדו, מוטב שימצא כיוונים חדשים ומאתגרים לצעוד בהם ולא יפחד לאכזב את הסצנה שממנה צמח. ג'יי זי יכול לתת לו כמה טיפים בעניין.

כל המבזקים של nrgמעריב לסלולרי שלך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

פייסבוק

פורומים

כותרות קודמות
כותרות נוספות
;
תפוז אנשים