תנוחו: קולדפליי הוציאו עוד אלבום. יופי
האלבום החדש של קולדפליי, "Mylo Xyloto", הוא פומפוזי וריקני בדיוק כמו קודמיו. הגיע הזמן שמישהו יפוצץ את הבועה המנופחת של כריס מרטין וחבריו
קולדפליי כבר מזמן הפכו לקונצנזוס חולש גילאים ויבשות. המבקרים מחבבים אותם, הפרסים זורמים אליהם כמו מים, הקהל חורש את סרטוני היוטיוב שלהם, נוהר להופעות וקונה את אלבומי הלהקה כמו השנה היא 1991 וחנויות המוזיקה משגשגות ופורחות בכל חור. כל זה אמור אולי להעיד על איכות ההרכב, נצר לשושלת מכובדת של להקות בריטיות שנחשבות לעמודי התווך של הרוק המודרני או לפחות לאחת מממשיכות דרכן, אבל למעשה מדובר בסינדרלה מלוכלכת ופוזלת, בלי מספיק כישרון כדי להצדיק את ההמולה סביבה, אבל עם המון מזל.
אומרים שעם כוח באה אחריות, ובהתאמה, עם הצלחה מסחרית באה דרישה להתעלות על החומרים הקודמים, לעדכן את הסאונד ולהתפתח מוזיקלית כדי להמשיך ולהצדיק את שמך הטוב. כריס מרטין וחבריו כנראה מבינים את זה, מאחר ולכל אלבום חדש שלהם מצורפת ההבטחה שהלהקה הניחה לסגנון המוכר שלה והמציאה את עצמה מחדש.
אך קולדפליי המוערכים והנמכרים
קולדפליי מצליחה להעלות את רף הרגישות האינפנטילית המזוהה איתם עוד לפני הסרת הניילון מהדיסק, כבר עם קריאת השמות האוויליים שהוענקו לרצועות האלבום. "כואב כמו גן-עדן" למשל, או "כל דמעה היא מפל", הם שמות שירים שמזכירים בלדות לב שבור של להקות בנים מהניינטיז אך ודאי שלא מזוהים עם להקות רוק גדולות. לגבי שם האלבום, שבלוגרים תוהים על קנקנו מהיום שנגלה לעולם, פלט מרטין בטעות כי "מוזיקה יוצאת ממקום לא מוכר, זה כאילו יוצא מאצבעות הידיים והרגליים (toes). אז חשבנו, מה אם היו לנו אצבעות מוזיקליות, כמו xylo-toes". ומה לגבי mylo? "זה פשוט שם נהדר", אומר מרטין, "לכל דבר", ומרכין את הראש מתוך כעס עצמי על שגילה את הסוד בכזו קלות. תודו שזה הדבר הכי עמוק ששמעתם אי-פעם.
הפלצנות הקולדפליית נשפכת מהרמקולים כבר עם הנעימה הכביכול מתוקה ורגישה שפותחת את האלבום בצורה מנותקת וללא שום סיבה הגיונית. ואז נפתח השיר השני עם הסאונד הכבד והמוכר, כמו מטח ארטילריה פתאומי ביום שמש בהיר. בתיאום פלאי לרוב יצירות המופת של ההרכב אנין הטעם, גם הפעם מרטין וחבורתו פותחים הכי גבוה, הכי חזק, כובשים את האברסט מהשניה הראשונה בלי לטפס מילימטר, מתחילים מהפסגה בלי להבין שמשם אפשר רק לרדת, שומרים על דרמתיות שאפתנית לאורך כל הדרך ובעצם משעממים את האוזן עד אימה. הם מכניסים למאזין אגרוף לצלעות ואומרים שלום עם בעיטה לביצים, לא כי שם הכי כואב, פשוט כי שם הכי רגיש, וכריס מרטין הוא הרי העוף הכי רגיש בעולם, תשמעו איך הוא בוכה יפה.
אם מישהו תהה מדוע ולמה האלבום הקודם והרביעי של הלהקה, "Viva La Vida or Death And All His Friends" (אגב שמות פלצניים) היה מתון ומאופק מעט יותר משאר האלבומים של ההרכב, הסיבה נעוצה בהפקתו של בריאן אינו המכובד, שאמנם ריסן קצת את הסוסים השועטים, אך עדיין לא הצליח להוציא מהם משהו ראוי.
"השירים שלכם ארוכים מדי", טען אינו עם כניסתו לאולפן ההקלטות, "ואתם חוזרים על עצמכם מדי, ואתם משתמשים באותם טריקים יותר מדי, ודברים גדולים אינם בהכרח דברים טובים, ואתם משתמשים באותו סאונד יותר יותר מדי, וגם הטקסטים שלכם לא טובים מספיק". מרטין בעצמו הודה לאחר העבודה עם אינו כי "היינו יותר גדולים משהיינו טובים", בהקשר להצלחה הפנומנלית של "X&Y", אלבומה השלישי של הלהקה.
ההפקה המעודנת של אינו הביאה להרכב שבע מועמדויות ושלוש זכיות בגראמי, אך לא לימדה את אותם דבר, כפי שמשתמע מהסאונד הבומבסטי להחריד של האלבום החדש שמחזיר את הלהקה לדרכיה הישנות במהירות הקול.
קשה להמנע מההשוואה המתבקשת בין קולדפליי לרדיוהד, אחת ההשפעות הכי גדולות על הלהקה, כפי שמרטין הודה לא פעם בדרכו הילדותית, כמו מעריץ נלהב בשנות העשרה לחייו. "אני עדיין מוכן לתת את הביצה השמאלית שלי כדי לכתוב משהו טוב כמו 'OK Computer'", אמר בהכנעה הגרופי הצנוע. רבות טוקבק על הפגישה שמרטין ייחל לה בפומבי החל מהצלחת האלבום הראשון של קולדפליי. "תום יורק (סולן רדיוהד) התעלם ממני במופגן כשנפגשנו במלון בלוס-אנג'לס. זה הרס אותי, אבל הסתרתי את זה. תמיד הסתכלתי על זה כאילו אנחנו בבית-ספר גדול למוזיקה, רדיוהד לומדים בשנה מעלינו והם עדיין לא באו וישבו איתנו לארוחת צהריים". מעניין למה.
לעומת להקות כמו מיוז וטראוויס שהצליחו להפיק משהו מקורי, שונה וייחודי במקביל להשפעה הברורה של רדיוהד עליהן, ההערצה של קולדפליי מתבטאת בעיקר בחקיינות לא מוצלחת עקב הצמדות עיקשת לסאונד צורם ולתבניות פופ פשוטות ונדושות שלעולם ימנעו מהם ליצור מוזיקה או טקסטים מעניינים באמת. לעומת רדיוהד האקטיביסטיים, שמזוהים עם צלילה דכאונית אך אינטליגנטית לעומק מהותו של עולם עיוור ומנוכר, הרגשנות הנשפכת של קולדפליי מתבטאת בעיקר בבכיינות אגוצנטרית של חיפוש עצמי.
קולדפליי תורמים מכספם ומזמנם לארגוני איכות סביבה וסחר הוגן ודאגו לא פעם להצהיר על נדבנותם הפילנטרופית עם, אך שום דבר מזה לא מתבטא במוזיקה שלהם, שיותר מכל נשמעת כמו טיפול פסיכולוגי שעובר הסולן הרגיש לעייפה של הלהקה. בו בזמן, מרטין חי חיי זוהר הוליוודיים ונוהג במכונית גדולה ומזהמת בניגוד גמור למה שהוא מטיף נגדו.
בתחילת יוני השנה ניצלה הלהקה את כוחה הגדול כדי לקדם דעה פוליטית. בצעד אקטיביסטי ידוע לשמצה הועלה לדף הפייסבוק של הלהקה הקליפ לשיר "Freedom for Palestine" שעוסק בסבל הפלסטיני וב"זוועות הכיבוש". קטע אנימציה בסרטון אף מתאר חיילי צה"ל יורים בילדים ודוחפים נשים מבוגרות. "כמה מהחברים שלנו עומדים מאחורי השיר", נכתב בגאווה בכותרת לקליפ שאומץ על-ידי הלהקה ושגרר למעלה מ-12,000 תגובות זועמות של מעריצים מישראל ומכל העולם.
רבים דרשו התנצלות פומבית בפני ישראל ואחרים הקימו קבוצת פייסבוק שקראה להחרים את קולדפליי. בארץ, בנוסף, קראו לתחנות הרדיו להפסיק להשמיע את קולדפליי לאלתר וסירובה של גל"צ להחרים את הלהקה גרר מרמור וכעס. ארבעה חודשים לאחר מכן נשכחה המעשייה לחלוטין עם השמעת הסינגלים החדשים של הלהקה בכל תחנות הרדיו.
הזדהות עם הכאב הפלסטיני, החרמה ונידוי של ישראל בעקבות דעות פוליטיות עם או בלי מושג לגבי מה שבאמת הולך פה, הפכה לעניין שבשגרה לצערו של קהל המעריצים בישראל. אך לעומת אמנים אחרים, שעמדו מאחורי דעותיהם באופן נחרץ וסרבו להופיע בארץ, קולדפליי, תוך כדי הבעת התמיכה בכאב הפלסטיני על-גבי הבמה הכי פומבית בעולמנו היום, ניהלו משא ומתן עם שוקי ווייס כדי להופיע אצלנו בספטמבר האחרון, צעד שכשל בשל חילוקי דעות כספיים.
את הקליפ השנוי במחלוקת הסירה הלהקה בצעד פחדני חמישה ימים לאחר פרסומו ללא דיון נוסף בנושא. ארגון "One World" שעומד מאחורי השיר טען כי לא הלהקה כי אם פייסבוק בעצמה הסירה את הידיעה לאחר שאלפי אנשים פנו לחברה בטענה לפרסום פוגעני. אף-אחד מחברי קולדפליי או נציג מטעמם לא התייחס לידיעה.
מרטין הודה שאת השיר "Princess of China", גולת הכותרת של האלבום, הוא כתב בסתר לריהאנה, בתקוה שתסכים לבצע אותו יחד איתם. הזמרת הסכימה והשמועה על השתתפותה של ריהאנה באלבום החדש של קולדפליי העסיקה בלוגרים, מבקרי מוזיקה ומעריצים במשך חודשים. אך מה שאמור להיות השיא באלבום החדש הוא למעשה אחד השירים הגרועים בו. העובדה שהזמרת המצוינת כלל לא נשמעת כמו עצמה בבליל הצלילים הצורמים מרמזת על חוסר הכישרון של מרטין לכתוב לאחרים או לפרוץ את גבולות הסאונד המוכרים מדי של הלהקה. מרטין יכל לבצע את השיר לבד והוא היה גרוע באותה המידה.
גם בלי להתייחס להילה האקטיביסטית המזויפת, לבכיינות האינפנטילית וליומרנות העילגת שמרכיבים את שלד הלהקה, הגיע הזמן לפוצץ את הבלון המנופח עד אימה של קולדפליי מעודף הערכה וציפיות מוגזמות. כי אפילו מבחינה מוזיקלית גרידא, האלבום החדש של קולדפליי מסגיר את כל החסרונות הבולטים של הלהקה הפומפוזית שלמעלה מעשר שנים חוזרת על אותן מניירות בומבסטיות וזוכה לשבחים בזכות אותה נוסחה ישנה שאבד עליה הכלח.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם