אולמרט עשה לנו מייג'ור: ביקורת טלוויזיה
גם אם לא התכוון לכך אולמרט ניסה לעשות לנו אתמול איזה ג'ון מייג'ור קטן, כלומר טקס מכובד של ירידה מהבמה, שבו המנהיג המובס ישאיר לנתיניו המכורבלים מול הטלוויזיה תחושה קלילה של כבוד וזקיפות קומה, לא בשבילו, כמובן, בשבילנו
הודעת ראש הממשלה, כל הערוצים
ג'ון מייג'ור היה ראש ממשלה בריטי ממושקף, נעים הליכות ומשעמם עד אימה, שכהונתו בת שבע השנים התאפיינה באפרוריות כמעט נטולת אירועים. על ההישג הנאה הזה (היינו מתים לזכות בשבע שנים נטולות אירועים) גמלו לו הבוחרים בהפסד צורב לטוני בלייר, שנראה אז כילד פלא מבטיח. כך נהוג לעשות צדק בדמוקרטיות.
אבל המילה האחרונה הייתה של מייג'ור: "כשהמסך יורד, הגיע הזמן לרדת מהבמה", התפייט לפתע הפקיד האפור, מנסח במפתיע משפט שהפך לסמל בינלאומי של הודאה בתבוסה והסתלקות מיידית מהמפה הפוליטית מצד מנהיגים ישרים ונקיי-כפיים.
אהוד אולמרט היה ראש ממשלה ישראלי ממושקף לשעבר, קומבינטור ומהיר חימה, שכהונתו בת השנתיים וחצי התאפיינה בכך שלא היה בה ולו יום אחד נטול אירועים מדממים, מביכים או מבישים במיוחד. על ההישג הנאה הזה (אם למות, אז לפחות לא משעמום, לא?) לא יזכו לגמול לו הבוחרים בארץ. ההסתבכויות במי-סופר-כמה פרשות התישו אפילו אותו.
גם אם לא חשב על כך במודע, באיזשהו מקום אולמרט ניסה לעשות לנו אתמול איזה ג'ון מייג'ור קטן. טקס מכובד של ירידה מהבמה, שבו המנהיג המובס ישאיר לנתיניו הספונים מול המסכים המרצדים ולו רושם זעיר של הדרת כבוד או זקיפות קומה. לא עבורו עצמו, חלילה, אלא לטובת המדינה: לא טוב
כי מאז עידן ביבי, אין כמו המילים "מסיבת עיתונאים דרמטית בשמונה" כדי להכניס את העם ועיתונאיו ופרשניו לוויברציות. קבענו: שמונה פונקט כל המדינה מול המסך, וזה כולל גם אתכם שם, מהמשחק של בית"ר נגד הגפילטע-פישים מפולניה, ויש לכם שלוש שעות של מלל מקדים כדי להתרגל.
גם התפאורה הוכנה: אין כמו הפאטיו המפורסם ממעונו של ראש הממשלה, כדי לשמש כרקע לירידה מהבמה. שורות שורות של כיסאות שעליהם יושבים בעונש, אולי גם מחליפים הלצה סרקסטית, בכירי הכתבים. דלתות ההזזה המיושנות, שמאחוריהן וילונות בסגנון מרפסות של דירות משנות השבעים, שעוזרים אלמוניים מסיטים הצדה בלאות. התאורה הצורבת של צוותי החדשות שמקנה לגיבור הראשי, הטרגי, מראה צהבהב, דהוי, מקומט.
אז התפאורה הוכנה, המסך ירד, ולאולמרט נותר רק לקושש כמה גרמים של כבוד עצמי, כמו מייג'ור בשעתו, להכריז כי תם ונשלם והצעד הבא שלו הוא "ללכת לקריקט עם המשפחה" (או לפחות למשחק של בית"ר כי בכל זאת, נייטיבז אנו). איפה . שמונה בערב, מול כל העם, פאטיו, וילונות, כתבים, מצלמות, זרקורים.
ואז מסתבר שבאזור הגיאוגרפי הספציפי הזה, כשהמסך יורד-הגיע הזמן להאשים, לעקוץ בארסיות "לוחמי צדק מטעם עצמם" ולהודיע על התפטרות.
נא להמתין לטעינת התגובות
