הבלדה על ג'ו וברוס: על האלבום החדש של דה הולד סטדי
דה הולד סטדי פועלים מתוך החיבור בין פאנק לרוק אמריקאי מסורתי, ומתוכו הם מייצרים אלבומי מופעת. הרביעי שלהם ממשיך את המסורת
דה הולד סטדי צילום: יח''צ
קאבלר לא ידע לענות, אז השניים הקימו "להקת כזאת". דה הולד סטדי אמנם פועלים בברוקלין, אבל שורשיה במיניאפוליס, ואכן שומעים שהם לא להקה ניו-יורקית אלא להקה אמריקאית, שהרבה יותר מחוברת לאמריקנה מאשר למסורת המוזיקלית של עירם המאמצת.
הם עושים שילוב בין רוק אמריקאי מסורתי, אפילו רוק של ברים עם פסנתר וכלי נשיפה, לפאנק-רוק אידיאליסטי, ומהלכים על הקו שבין ה-Replacements ו-Husker Du ובין ה-E Street Band של ברוס ספרינגסטין. פעם, כשהפאנק היה עניין חדש, החיבור בינו לרוק קלאסי נשמע בלתי אפשרי ולגמרי לא הגיוני, אבל זה השתנה עם הגעתו של ספרינגסטין.
להקתו של ספרינגסטין הפקיעה את רוק האיצטדיונים מלהקות קאמפיות ותיאטרליות כמו קיס וקווין, והוכיחה שגם להקה "אמיתית", בלי פירוטכניקה ותלבושות, יכולה לייצר סאונד גדול וסוחף מספיק כדי למלא מגרש פוטבול.
אידיאליזם הוורקינג קלאס של ספרינגסטין לא היה פחות חריף מזה של ג'ו סטראמר מהקלאש (גיבורם של דה הולד סטדי) או מזה של דילן בסיקסטיז, ודרכו מצאו שני הז'אנרים ההפוכים נקודת השקה. בדיוק על הנקודה הזו עומדים דה הולד סטדי, ומתוכה הם מייצרים אלבום אחרי אלבום של רוק אמריקאי אמיתי.
שנתיים אחרי אלבום המופת "Boys and Girls in America" הם חוזרים עם אלבום רביעי, שמרחיב את המנעד שלהם ומכיל נגיעות חדשות כמו סינתים ("Navy Sheets", שבו מתארח גם פטרסון הוד, סולן מלכי הסאות'רן העכשוויים (Drive-By Truckers) או צ'מבלו ("One for the Cutters").
דה הולד סטדי צילום: עטיפת האלבום
השירים של דה הולד סטדי תמיד מספרים סיפורים. השאלה היא למה הם מספרים עכשיו על נערה פרועה שמזדיינת עם בחור שאינו מהקולג' שלה שהופך אותה לאליבי שלו לדקירה ("One for the Cutters"), על גרופיות מזדקנות ("Joke About Jamaica") או על בחורה שרואה כל מיני חזיונות מפחידים כמו בשיר הפולקי האפל והמסתורי "Both Crosses", שבו מתארח ג'יי מאסקיס מדינוזאור ג'וניור בבנג'ו.
איך בדיוק מתחברים הסיפורים המטרידים האלה למסרים החיוביים של האלבום? אם שיר הנושא לא היה מאזכר להקות פוזיטיב הארדקור - זרם בהארדקור-פאנק האמריקאי של תחילת
האייטיז – הייתי חוששת ש"Stay Positive" הוא שם ציני.
כל העניין נתון לפרשנות, אך נראה שבתור רוקר שמתקרב לגיל 40, קרייג פין מסתכל על הצעיריםך של היום באמביוולנטיות. הוא מודע לחרב הפיפיות של מיתוס הרוקנ'רול ושל מיתוס הנעורים האמריקאיים, אך גם זוכר שלא כל כך מזמן באמת היה מרגש להשתכר, להתמסטל, להתפרפר ולהסתבך עם החוק.
נראה שהוא מאמין לא רק בהתפוררות החברה האמריקאית אלא גם בתיקון ובהזדמנויות שניות. העיקר להיות חיובי ולהאמין בכוחו הגואל של הרוק'נרול. ואחרי ששומעים אלבום של דה הולד סטדי, זה לא כל כך קשה.
נא להמתין לטעינת התגובות
