סרטה של ג'יזל סילבר - ראיון מחכים עם אסנת חכים
אסנת חכים הרגישה שהחיים בתור שחקנית חסרי משמעות. אז היא ניסתה קוסמטיקה, עברה לפסנתר והבינה שהיא רוצה להיות "במאית הקולנוע הכי גדולה בעולם". עכשיו , עם 20 קילו פחות, שיניים מיושרות ושם חדש בתעודת הזהות, היא נוסעת לכבוש את אמריקה. ג'יזל סילבר - ראיון הבכורה
מעכשיו קיראו לה סילבר. ג'יזל סילבר. "יצירת השם החדש היא סוף המסע הנפשי שעברתי בשלוש השנים האחרונות", היא מבשרת לעולם בחגיגיות. "כמו לשים את הדובדבן שמעל לגלידה שמעל לקצפת. מעין חתימה סופית ליצירה. מעכשיו אני ג'יזל סילבר. נקודה. לא נקודה. סימן קריאה!".
זו לא בדיחה. אסנת חכים איננה. השחקנית שפרצה בסדרה "הפוך", כיכבה בסרטים "חוכמת הבייגלה" ו"אהבה קולומביאנית" והופיעה בטלנובלה "אהבה מעבר לפינה", כבר לא איתנו. ולא שקרה לה משהו רע, חלילה, היא פשוט הרגישה שהיא נמצאת במקום הלא נכון. שהיא כלואה. פתאום קם אדם בבוקר ומחליט לפרגן לעצמו זהות חדשה.
"הכל התחיל כשבגיל 29 מצאתי את עצמי בלי חלום. היה לי חבר, קריירת משחק וגרתי בתל אביב, אבל לא הייתי מאושרת. הרגשתי ריקנות. ראיתי מסביבי אנשים שעסקו בחלום שלהם והחיים שלהם נראו אחרת לגמרי מהחיים שלי. הסתכלתי עליהם בכמיהה עצובה והתפללתי למצוא את החלום שלי. יצאתי לחפש אותו וכשמצאתי אותו הבנתי שאני רוצה להיות במאית הקולנוע הכי גדולה בעולם. עכשיו אני בדרך להגשים את החלום שלי בהוליווד ורגע לפני שאני עושה את זה בראתי את ג'יזל סילבר".
איך נולד הרעיון של שינוי השם?
"תמיד כשנסעתי לחו"ל לא הצליחו לבטא את השם הפרטי שלי, שלא לדבר על שם המשפחה שלי. אמרתי לעצמי שאני חייבת שם במה קליט. השם ג'יזל נולד בשנתיים האחרונות, כשהתחלתי לרזות ודודה שלי אמרה לי שאני גבעולית כמו רקדנית והתחילה לקרוא לי בצחוק ג'יזל. לאט לאט זה הפך לשם חיבה כזה. ג'יז. ג'יזל. הגעתי למסקנה שוואללה, זה מתאים לי. זה שם של מצליחנית. שם של אישה שמשיגה מה שהיא רוצה. מישהי עם פוקוס. אישה עם כסף. בא לי מלא כסף".
אז סילבר מסמל את הכסף?
"דווקא לא. חיפשתי שם יהודי כי בכל זאת אלו השורשים שלי. היו לי כל מיני אופציות אבל הבחירה שלי היתה סילבר. זה מצלצל מעולה וגיליתי שמשמעות המילה בגרמנית היא קרן אור והבטחה. ביחד עם ג ?יזל זה ממש מופע אורקולי".
כמו לחפש שם לתינוק.
"זאת לגמרי התחושה. יש לי עכשיו שם שמרגיש מתאים למי שנהייתי, לאיך שאני רואה את עצמי ולאן שאני רוצה להגיע. בהתחלה חשבתי שזה יהיה שם במה שרק האנשים החדשים בלוס אנג'לס יכירו, אבל הבנתי שאני צריכה להתרגל לזה, שאני חייבת להגיב אליו. אז הלכתי עם זה עד הסוף ושיניתי במשרד הפנים. זה מאוד מרגש אותי ומפיח בי חיים".
במשרד הפנים לא עשו בעיות?
"הייתי בטוחה שהפקידה הולכת לאסור אותי ולשים אותי מאחורי סורג ובריח. מה את ממציאה לעצמך דמות חדשה? אבל לא. ממש לא עניין אותה. אה? כן? או-קיי. ביי".
ואיך הגיבו במשפחה?
"אמא שלי עדיין חושבת שזאת קטסטרופה, אבל היא תחיה עם זה. באמת לא מעניין אותי מה חושבים אחרים. עשיתי את זה רק בשביל עצמי. אני מצטערת אם יש אנשים שזה מעורר בהם קשיים נפשיים. לא התכוונתי להכביד על אף אחד. כל אחד יתמודד בצורה שלו. מבחינתי, מיותר לבזבז על זה זמן רגשי כלשהו".
ברור לך שיהיו מי שיגידו שאת. . .
" פסיכית? שמע, אני האלוהים של החיים שלי. המוח שלי בשליטתי. אני עושה מה שאני רוצה ועל הזין שלי כל העולם. נקודה. זה מה שאני רוצה וזה מה שאני עושה ושייחנקו. התחושה שלי היא אמיתית מאוד. זו לא פסאדה. זאת מתנה שקיבלתי אחרי תהליך עבודה מאוד מאוד מאוד מאומץ ויסודי. התמסרתי לשינוי. נכנסתי למחנה אימונים, התחייבתי לעצמי וחזרתי עם הכי הרבה כוחות שיש".
אל מחנה האימונים המפרך הזה יצאה ג'יזל סילבר ("תקרא לי ג'יזל. אסנת כבר לא קיימת. אני אפילו לא זוכרת אם כתבתי את השם עם ו' או בלי") במטרה פואטית משהו: לאתר עבודה שתחסוך ממנה את הדחף המתמיד להביט במחוגי השעון.
היא לקחה דף, רשמה עליו "אני נותנת לך שנה למצוא את החלום שלך", שרפה אותו והחלה לנדוד. התחנה הראשונה היתה המסעדה הצרפתית "בוקצ'ו" בתל אביב, שאליה הצטרפה על תקן סו-שף ("זה התחיל מחיתוך מנות. אחר כך הייתי אחראית לחמים וקינוחים. בהמשך אפילו נתתי רעיונות למנות").
כעבור זמן לא רב הוגנבו שוב המבטים לשעון, וחכים הבינה שצריך להמשיך ליעד הבא.
בתור מי שתמיד אהבה לעשות טיפולי פנים לחברות, למרוט גבות ולרקוח משחות ("יש לי קטע אובססיבי עם שחורים. אני חייבת להוציא אותם"), היא החליטה לנסות את מזלה בעולם הקוסמטיקה. במשך שבועות מצאה את עצמה מערבבת דבש, שמן שקדים וחלמוני ביצים שאמורים להפוך למסכות פנים. אלא שגם את הכיוון הזה מיצתה במהרה. אחר כך נרשמה לקונסרבטוריון והקדישה מספר שעות יומיות לנגינה בפסנתר, עד ששוב איבדה עניין. בהמשך סימנה וי קצר על לימודי הומאופתיה, אבל השעון המשיך לתקתק. ואז, אחרי יותר משנה של חיפושים, הגיעה ההארה.
"הייתי בחופשה באילת וכתבתי קצת לעצמי וזה פשוט התחיל לנבוע מתוכי. זה היה פתאום וואו. רציתי עוד. פתאום קלטתי שכל החיים שלי אספתי סיפורים וחוויות וגילמתי כל כך הרבה דמויות, אבל בעצם מה שאני רוצה לעשות זה לספר סיפורים. ניגשתי למבחני הקבלה של 'סם שפיגל' ומצאתי את עצמי כותבת שעות על גבי שעות. משהו נדלק בי. בפעם הראשונה בחיים שלי לא הסתכלתי בשעון".
את הסיפור הזה מספרת חכים, סליחה ג'יזל, בהתרגשות מיוחדת. מנופפת בידיים, נסחפת בהבעות הפנים. "תוך כמה חודשים עזבתי את תל אביב, שחייתי בה מגיל 14, כשהגעתי ללמוד בתלמה ילין, ועברתי לירושלים. השארתי מאחוריי את הבן זוג, משרדי הפקות ואת כל החיים שלי. התמסרתי ללימודי הבימוי מכל הלב. עם האוכל בא התיאבון ומצאתי את עצמי רצה מקורס לקורס.
המוח שלי היה כל כך רעב וסקרן, שכל מידע שספגתי הצמיח עוד אלפי שאלות וכמיהות חדשות. הרגשתי כמו פצצה מתקתקת. היתה בי התעוררות אדירה. הרגשתי שזה מנחה אותי פחות מאשר אני שולטת בזה. בגלל זה אני טוענת היום שהאלוהים זה המוח שלי. הוא השולט. שמעתי את הקריאה. הבנתי שאני רוצה להיות הבמאית הכי טובה בעולם ולעשות סרטים בהוליווד. סוף סוף מצאתי את החלום שלי".
להשתלט על הוליווד זה נחמד. אבל לא כדאי לסיים קודם את הלימודים? להשתפשף קצת בתעשייה המקומית?
"אתה רוצה את התשובה הכי אמיתית להחלטה שלי? אני לא חושבת שהיא תספק אותך. למה החלטתי לנסוע? כי ככה. ככה רציתי. אתה יודע מה, בשבילך אני אנסה למצוא תשובה פחות כנה ויותר מתקשרת".
היא עוצרת למחשבה. מביטה בתקרה. מסתכלת על הרצפה. מחייכת וממשיכה לדהור עם המילים. "לא. אין לי תשובה אחרת. ככה. ככה. ככה. ככה. ככה הלב שלי חי. גבירותיי ורבותיי, ניסיתי להיות כמו כולם אבל לא הלך לי. מה תעשו? תהרגו אותי? אחר כך אתם אלו שיהיו מבואסים. זה חייב להיות ג'יזל סילבר. זה ענק. זה פרובוקטיבי. אני לא יכולה לזייף. לא יכולה להיות במקום ממוצע. זה חייב להיות קיצוני. מהרגע שזה היה ברור לי, לא ראיתי שום דבר ממטר".
רגע לפני שעלתה על מדי השיפוץ העצמי נפרדה חכים/סילבר מספסל הלימודים, ארזה את תכולת דירתה הירושלמית ועברה להתגורר אצל הדודה בקריית ביאליק. השלב הבא בתוכנית היה לקטוף קמפיין פרסום שיסדר לה מרחב נשימה כלכלי. בשביל להגביר את סיכוייה נכנסה לדיאטת זרעונים, נבטים ושאר ירקות, ועם הזמן הפכה לטבעונית ("הגעתי לספר שנקרא 'לאכול כדי לחיות'. ספר מדהים שחולל אצלי את השינוי"). בסופו של התהליך היא השילה ממשקלה 20 קילו. את שיניה כיתרה בינתיים בגשר על מנת ליישר אותן. "זה היה סבל להיות עם גשר בגיל 30. הייתי שמונה חודשים עם סד. התקשיתי לדבר והיו לי פצעים בפה, אבל היתה לי מטרה".
"המתנה", כך היא מכנה את קמפיין הפרסום של חברת "קרליין", לא איחרה להגיע. "זה היה וואו. זאת היתה פשוט מתנה עצומה. כשקיבלו אותי לקמפיין עוד לא הייתי לגמרי רזה ועדיין היה לי גשר. זה היה מאוד מחמיא שהם בחרו אותי. לאורך השנים הייתי שמנה, רזה, שמנה, רזה וחוזר חלילה. מהרגע שהפכתי להיות טבעונית אני רזה. זה הגיע למצב שבקרליין ביקשו ממני להעלות במשקל כי לדעתם הייתי רזה מדי. מה בחורה יכולה לבקש יותר מזה? שיבקשו ממנה להשמין".
הסתובבו שמועות שאת אנורקטית.
"אלוהים ישמור. אתה מבין? אנשים חיים חיים בריאים ותמיד יגידו עליהם דברים. אני לא אנורקסית ולא שום דבר. פשוט טבעונית".
אחרי הגוף הגיע הזמן לטפל גם בנפש. "שאלתי את עצמי'את רוצה להיות במאית? מה זה בעצם אומר?', ועניתי לעצמי שזה דורש ממני להיות בן אדם שעובד בצוות. שאלתי את עצמי'איך את עובדת בצוות?' ועניתי'בינינו, היחסי אנוש שלך לא מהממים'. 'איך את במצבי לחץ? בין קטסטרופה למקרה אבוד'. הייתי מאוד כנה וישירה עם עצמי. החלטתי שאני בונה את עצמי מחדש ולא משנה כמה זה יכאב לי. ידעתי שאני בחורה נפלאה אבל הבנתי שאני לא מצליחה לבטא את זה. הכל יצא לי בצרימות עם התנגשויות והתנגדויות. לא הייתי בזרימה עם החיים. הגבתי מתוך מקום של תוקפנות. הרגשתי מאוימת. זה היה מעייף. ככה התנהגתי עם כולם. משפחה, חברים, בני זוג. סבלתי כל הזמן. התנגשתי עם העולם".
יש לך דוגמה להתנגשויות כאלה?
"זה היה בדיאלוג שלי עם הכל. אפילו עם חפצים. אני זוכרת שפעם יצאתי לא טוב מהמקלחון ופתאום חתכתי את הרגל. הייתי נתקעת בדברים בלי לשים לב ומתמלאת במכות כחולות ברגליים. אני זוכרת שעשיתי תרגיל בימוי בסם שפיגל והצלם לא תפקד ורק רצה לעשן, התאורנית רצתה לישון והעוזרת במאית היתה חלשה ולא היה לה נעים להעיר לכולם. חטפתי עצבים והתחלתי לתפעל אותם. תזוזו! תביאו! תיקחו! חילקתי הוראות שלא בנועם.
כל הזמן שאלתי 'למה אתם עושים לי את זה?', וכמובן זה יצר התנגדות עוד יותר גדולה. אחרי הרבה זמן הבנתי שיצירה נעשית מתוך חדווה ולא מתוך טרור. הבנתי שהצלם שרצה לעשן סמים אוהב לדפוק את המוח שלו ממיליון סיבות. אולי בגלל טראומות מהילדות ואולי כי זאת הדרך שלו לברוח מהמציאות. זה לא נגדי. זה לא אישי. איך פעם ג'וליה רוברטס אמרה: 'יוג' מיסטייק?'. לי היו הרבה רגעים של יוג' מיסטייק בחיים. החלטתי לנקות ממני את כל זה. לא היה אכפת לי כמה אני אצטרך לבכות וכמה קליפות אני אצטרך לקלף ממני".
ואיך התבצע תהליך הקילוף?
"עם ספרים. אני מאוד אוהבת לקרוא ספרים. כל חיי הם היו המפלט שלי. מצאתי ספר בשם "אזורי המשגה שלך". מדובר במדריך שמלמד אותך איך להיות אדם שלם. קראתי עמוד?עמוד. כל השנתיים האחרונות הייתי עסוקה בקריאה הלוך ושוב. עשיתי את כל המשימות שבספר, חשבתי, דיברתי עם אנשים. הבנתי שבשביל להגשים את החלום שלי אני חייבת להיות חב ?רותית, נעימה, נינוחה ובעלת יכולת לתפקד במצב לחץ. בראתי את עצמי מחדש. לכן השם שלי החדש שלי, ג'יזל, הוא מין נשיקה שנתתי לעצמי. רגע, למה אתה מסתכל עליי ככה?".
אני מתרשם. יש כאן הרבה אינפורמציה לעכל.
"האמת? לא אכפת לי. לא אכפת לי מה אתה חושב, לא אכפת לי מה העורך שלך יחשוב ולא אכפת לי מה יחשבו משה או איריס. אין לי יותר כוח או רצון לחיות לפי מה שאחרים חושבים. התעסקתי בזה שנים וזה היה אינפנטילי. תמיד יהיו את אלה שיגידו דברים רעים".
ואם העורך שלי ייתן לכתבה הזו כותרת בסגנון "איבדה את זה", לא תיפגעי?
"שיהיה כתוב. מבחינתי זה בסדר גמור".
ג'יזל סילבר לא אוהבת לדבר על העבר שלה. מבחינתה הוא חלף. מת. נקבר יחד עם אסנת חכים. "למה מעניין אותך כל כך העבר, יובלינ'קה? מה יש שם בעבר? אתה רואה אותו? אם אתה תביא לי את העבר לכאן אז נוכל לדבר עליו. אתה יכול להביא אותו לפה? ".
לא .
"ואת העתיד?".
לא.
"אז מה נשאר?".
ההווה.
"מה זה הווה?".
עכשיו.
"מה זה עכשיו?".
הרגע .
"נכון, יובלי. הרגע. הרגע הזה שאתה מולי. אז למה אתה לא פה איתי? למה אתה כל הזמן אומר בואי נחזור לעבר? זה כל כך מיותר".
יש מי שיאמרו שבלי עבר אין עתיד. למה את כל כך נחושה לברוח מהעבר?
"אני לא בורחת. זאת הגדרה שלך. אין לי בעיה לדבר על העבר. זה פשוט בזבוז זמן. זה קרה. מה אתה רוצה לדעת? על הילדות העשוקה שלי בכרמיאל? על הילדה המופרעת שהייתי? זה מה שמעניין אותך? אל תבזבז את הזמן שלנו. ספר לי עליך".
אני אספר לך אחרי הראיון, מבטיח.
"אתה האישו של הכתבה הזאת בדיוק כמוני. אתה אולי נותן לי פוקוס מדומה אבל שנינו פה ואני לא סותמת את הפה. אולי תדבר?".
תחום נוסף ששייך לעבר שחכים לא רוצה לדבר עליו, הוא מערכת היחסים המתוקשרת שניהלה עם היוצר שלומי שבן עד לפני שלוש שנים. "אין לי מה לומר עליו חוץ מהעובדה שהוא איש מוכשר. אני מאוד מאוד שמחה שהוא מצליח ואני מאחלת לו שיצליח עוד יותר ממה שעכשיו. בכל מקרה, זוגיות היה הדבר האחרון שעניין אותי בשנים האחרונות. לא הייתי פנויה לזה אפילו ברמת הריס שבעיניי".
ועכשיו, אחרי המהפך שעברת, לא בא לך למצוא לג'יזל בן זוג?
"אני מוכרחה להודות שבחודש האחרון מתחיל להתעורר בשקט בשקט איזה רצונצ'יק זעירצ'יק לאיזה דיאלוג מרומז עם המין השני. אני מניחה שזה משהו שכבר יקרה לי בלוס אנג'לס. בא לי להקים משפחה עכשיו. היום אני יודעת שאני יכולה לעשות הכל. ביחד. עד עכשיו הייתי בתקופה שהייתי במקום כל כך עסוק בעצמי מבחינה רגשית שלא היה לי מקום לעוד מישהו. לא השתוקקתי לזה. זאת היתה התקופה הכי ארוכה שלי לבד, אבל לא חוויתי בדידות אפילו שנייה. בחודשים האחרונים הראש שלי רק בבימוי".
כשאת מסתכלת אחורה בזמן על אסנת חכים, מה את רואה?
"מישהי אבודה שלא מצליחה לבטא את עצמה. אחת כזו שהכל יוצא לה החוצה בצורה קולנית, צורמת. מצד אחד הייתי ילדה טובה. לא לקחתי סמים, לא שכבתי עם כל העולם והייתי מוגנת במערכות יחסים ארוכות, אבל עדיין הרגשתי אבודה".
אני זוכר ימים שבהם היה לך לוק של שוק פשפשים.
"לגמרי. אם לא הייתי יורדת את רחוב שינקין פעמיים ביום ועושה שואו עם איזו שמלה על הראש שלי, לא הייתי נרגעת. נמשכתי לאנשי שוליים אוונגרדים. זה הגניב את האגו הפצוע שלי. חשבתי שככה אני אהיה מיוחדת. חייתי ב'תל אביב הפקות'. רצתי לבילויים, מסיבות, פתיחות, סגירות, בכורות, בתי קפה ומסעדות, מסעדות, מסעדות. הילדה מכרמיאל שידעה כל חייה פסטה ברוטב עגבניות התעייפה בשלב מסוים מהפטריות כמהין של'יועזר'. אתה קולט? עסקתי בלהיות התאטרון עצמו במקום לכתוב את התאטרון".
מאיפה ההתנהגות ההיא נבעה?
"הייתי שקועה ברחמים עצמיים. חיפשתי אשמים. היתה לי ילדות לא קלה, ההורים שלי התגרשו, הקשר עם אבא שלי נותק וחיינו בדלות יחסית. האשמתי את כולם במקום לקחת אחריות. חיפשתי במשך שנים אהבה בחוץ. רציתי שיאהבו אותי והשתדלתי לעשות את הדברים הנכונים כשבעצם חטאתי לעצמי".
זה טבעי שהילדות תשפיע עלינו.
"לא נכון. ילדה בשם אסנת בחרה להגיב כקורבן ואילו ילדה בשם ג'יזל היתה בוחרת להגיד'או קיי, זה המצב. אז מה? עדיין כיף לי עם החברים שלי ויש לי חיים טובים'. אתה מבין, הכל זה בחירות. אני בחרתי שנים להיות הקורבן. לא עוד. במשך שנים הסיפורים הרומנטיים על ואן גוך שכרת את האוזן הסעירו אותי. זה היה ממקום רומנטי. ממקום של אמן מיוסר. הלו! זאת היתה טעות מטורפת! לקח לי שנים להיחלץ מזה. הייתי שבויה במיתוסים רומנטיים מעוותים על החיים. ככה גם עודדו אותי בלימודי המשחק בניסן נתיב. אמרו שאם אני לא אקדש את הילדות שלי כילדה עשוקה אהיה אמנית רדודה. שטויות. היום אני מבינה שכוח החיים הרבה יותר גדול מכוחו של הסבל".
עם יד על הלב, יש מקומות שבהם אסנת מבצבצת החוצה?
"ג'יזל היא בשלטון ללא ספק. אם פעם אסנת שלטה בי מאה אחוז מהיום אז היום, אולי אולי, זה שני אחוזים. יש פירורים כאלו שמגיעים פה ושם אבל אני ממש לא מתרגשת מזה".
זה יקרה עוד שבועיים. אחרי שתסיים לצלם את הקמפיין של 'קרליין' תעלה ג'יזל על מטוס שייקח אותה ללוס אנג'לס, שם תחל בלימודי התואר השני בבימוי באוניברסיטת UCLA. היא כבר הגיעה לשם לפני שנה, בפעם הראשונה בחייה, לצורך אודישן לא מוצלח לסרט "אל תתעסקו עם הזוהן". מטען הכריזמה החדש שלה אמור לדאוג שהביקור הנוכחי יהיה הרבה פחות טראומטי.
"אין לי מושג מה זה ארצות הברית. הידע שלי מגיע מהקולנוע. כשנחתתי לפני שנה באל-איי מאוד התרגשתי. רעדתי כל כולי מהמפגש עם אדם סנדלר ולא הייתי מחוברת לעוצמה שבי. רק היום אני קולטת שזה היה כל כך מיותר. למה מי הם? הכוכבים הגדולים בדיוק כמונו. רעדתי כל האודישן ואפשר היה לחשוב שאני שברירית ועדינת נפש. ניסיתי להגיד למלהקת שאני הרבה יותר טמפרמנטית בחיים וכל מה שיצא לי היה משפט בסגנון 'אני ורי ורי ורי ביץ' אין איזראל'. מאז , תודה לאל, רעד כזה לא פקד אותי וזה גם לא יקרה לי יותר. אמן".
מי השחקנים שאת מעריכה?
"וואו. איזה כיף של שאלה. ניקול קידמן, מריל סטריפ, רנה זלווגר וטום הנקס. וגם איילת זורר. איילת היא שחקנית אדירה ברמה בינלאומית ואין לי ספק שהיא תצליח שם עוד יותר בענק. ראיתי את'בטיפול' הישראלי ואז את האמריקני ואין בכלל מה להשוות. היא מביאה עומק מדהים. היא בעיניי אחת מעשר השחקניות הכי טובות בעולם. היום אין לי שום בעיה לפרגן לאחרים. להפך. אנשים מצליחים עושים לי את זה. הם מושכים אותי. אני רוצה ללמוד מהם. אגב, גם גאיה טראוב בעיניי שחקנית נפלאה שעוד תצמח להיות גדולה".
ואיזו שחקנית היתה אסנת חכים?
"את האמת האמת? בינונית. ג'יזל סילבר היא שחקנית הרבה יותר טובה. יש בי שקט שמביא אותי למקומות הרבה יותר מדויקים. חייתי בתוך רעש ובלי פוקוס".
בכלל נהנית מהמשחק?
"לפעמים כן ולפעמים לא. בסך הכל נגררתי לתוך העולם הזה. התקבלתי בגיל 18 ל' הפוך' מתוך מקום של מילוי צרכים נפשיים. זה גם בא לי די בקלות אז. אף פעם לא הייתי שלמה עם עצמי במאה אחוזים. יש לי רק דברים טובים לומר על האנשים שיצרו את'הפוך' ועשו סדרה מתוקה, אבל אני זוכרת שקראתי את זה אז ואמרתי לעצמי 'מה זה? זה רמה זה?'. אתה צריך להבין שאני באה מבית שקראו בו טולסטוי. חייתי את זה וידעתי שאני חצויה. לא יכולתי להכיל אמנות ובידור יחד. היום אני כבר יודעת שביום שבו אתפרנס מבימוי לא נראה לי שאשחק יותר".
איזה סרטים היית רוצה לביים?
"אני מדמיינת את הסרטים שלי עם קצב סוחף. אני רוצה שהסרטים שלי יפיחו תקוות ואופטימיות בצופים. אני חושבת שאעשה סרטים שקשורים למשפחה. ליחסים בין אנשים שהגורל שלהם קשור אחד לשני והם צריכים להתנהל בתוך הגרעין המשפחתי".
כל מה שבעצם לא חווית כילדה.
"אין לי מושג. דוקטורנטים שיעשו עליי עבודות מחקר יאנלזו אותי. אני רוצה להיות כמו קלינט איסטווד, היצ'קוק וסקורסזה. הם השלישייה האהובה עליי".
יש לך המלצה על איזה סרט טוב שראית בזמן האחרון?"' איירון מן', ' רובוטריקים' ו'הענק הירוק'".
מפתיע . . .
" אני מעריצה סיפורים מבדרים שיש בהם גם רגש עמוק".
וחשבת מה יקרה אם משהו ישתבש בדרך ולא תצליחי להגשים את החלום?
"מה יקרה? אני אתאבד? לא. החיים שלי הכי יקרים לי בעולם. יכול להיות מאוד שאסע ואחרי חודשיים אגלה שלא מתאים לי כל האמריקקיות. יכול להיות שאתגעגע לחברים וארצה הביתה. אין לי שום בעיה לחזור.
אני לא הולכת להיצלב בשביל להגשים את החלום שלי. ממש לא. אני אנושית. לא אשת ברזל. החיים דינמיים. אני מאחלת לעצמי הצלחה ואם היא לא תגיע אז לא קרה כלום. אני לא בעולם הזה לסבול יותר. נקודה. אם אגלה שאני יכולה להיות מקסימום עוזרת הפקה מספר 300, אני אגיד ביי ביי ואז תעשה כתבה על איך אסנת חכים חזרה לא שבורה מהמסע שלה ללוס אנג'לס. אופס, אמרתי אסנת חכים. ג'יזל. ג'יזל סילבר. אני עוד צריכה לתרגל את זה".
נא להמתין לטעינת התגובות
