"האח הגדול" מאוסה בטרם עלתה לאוויר
התכסיסנות, השקרים וההשפלה שמאחורי תוכניות הריאליטי לצד הפרומואים הממאיסים ששודרו בתקופה האחרונה גרמו לאסף שניידר להחליט לא לכתוב על "האח הגדול" שתעלה הערב. כמו בתוכניות הריאליטי האחרות הכל נכתב מראש: הצופים ידיחו והמיאוס ינצח
למה החלטתי שלא אכתוב על "האח הגדול"
הערב, קצת אחרי מהדורת החדשות, יגיע הרגע: נקודת השיא של אחת ממערכות יחסי הציבור העוצמתיות ביותר שידענו, בתעשיית הטלוויזיה ואולי בכל תחום שהוא, כולל מערכות בחירות.
אחרי עבודת ההכנה הממושכת, בעצם חריש עמוק בתוך הראשים שלנו, התוכנית שאין סופרלטיב שמתחיל ב"הכי" שלא הוצמד לה תעלה לשידור בערוץ 2. אני לא אהיה שם. "האח הגדול" תצא לדרך, ואני לא אצפה. גם לא אכתוב. כן, כמו ילד קטן: לא רוצה, ולא רוצה.
התלבטתי קשות אם לכתוב את הדברים האלה. מבחינה עיתונאית-אתית, המצב עדין. זאת העבודה שלי. זה תחום הסיקור. לא אמורה להיות פה בחירה: או שאתה מקבל על עצמך את התפקיד, את כל כולו, או שתחפש אחר.
הרי לא יעלה על הדעת שכתב לענייני צבא, נניח, יקום בוקר אחד ויחליט שעל
אז למה לא אצפה? כי הגזמתם. כי די, באמת די. חפרתם לנו במוח. קדחתם עם הפרומואים. גייסתם את כל מי שאפשר לגייס, שיספר לנו שאין עוד הפקה כזאת ביקום כולו. דחפתם את המלים "אח" או "גדול" לכל תוכנית אפשרית. שיגעתם אותנו עם הספירה לאחור, כאילו שהערב תתחיל מלחמת גוג ומגוג. ועל מה? כולה על עוד ריאליטי. על עוד חוליה בשרשרת האינסופית של תוכניות שבהן לוקחים חבורה של אנשים שמייצגים כמה קווי אופי טיפוסיים, ודוחסים אותם לחלל סגור אחד.
פעם קוראים לזה אי בודד. פעם קוראים לזה שמנים שרוצים לרזות. פעם קוראים לזה טבחים שרוצים לפתוח מסעדה, ופעם חנונים ויפות. זה באמת לא משנה. בכל המקרים, כולם יודעים היטב את כללי המשחק: לבדר אותנו באמצעות צפייה מציצנית, מנוונת אונות, בכל גלגולי הרוע האנושי.
תכסיסנות, שקר, בגידה, השפלה, הצבת מכשול בפני עיוור-הרשימה נמשכת ונמשכת, קצרה היריעה. הכל כתוב מראש: היפה שתפתה את הדביל. הרשע שיפיל בפח את היפה. התם שיישאר אחרון, כי הצופים ידיחו את כל השאר. המודחים שינסו לעשות מכל זה קריירה פתטית. זה כל הסיפור. וזה כל כך נמאס. וזה כל כך מזלזל, כשמנסים לשטוף את מוחנו שדבר כזה עוד לא ראינו.
לא רוצה להיתמם: אני צרכן של כל הג'אנק הזה. אוהב לעקוב. לסמן לעצמי מי נוכל, ומי נאיבי. לרכל בפינת הקפה על הדביל שלא שם לב שהתחמן תוקע לו סכין בגב. כל עוד המינון סביר, אפשר לבלוע את הרעל הזה בכיף. כל עוד יש שביב של תמימות, נניח, כמו ב"כוכב נולד", אפשר לצפות וליהנות.
הפעם, מישהו איבד את הצפון. אולי זה מאזן אימה, או חוסר רצון להישאר מאחור, או סתם טרנד: הריאליטי השתלט על לוחות המשדרים, ואין כלום בלתו. "האח הגדול". "מפרץ האהבה". "הישרדות", שהעונה השנייה שלה טרם התחילה, וכבר מספרים לנו על השלישית. והשמנים. והחנונים. זו כבר לא הטלוויזיה שלנו. ולא אני אומר את זה: קשת עצמה אומרת את זה, כשהיא מכנה את מה שישודר הערב "אירוע פתיחה". לא פרק ראשון. לא סדרה. לא טלוויזיה. אז די, באמת די.
יודעים מה, ערוץ 2 וקשת המקצוענית לעילא ולעילא לא חייבים לי ולכם כלום. זאת התוכנית העסקית שלהם. לא רוצה? זפזפ הלאה. זה בדיוק מה שאני מתכוון לנסות לעשות. נראה אם אשבר.
נא להמתין לטעינת התגובות
