ביג בן: אסי דיין מבריק אבל טועה
אורנה בן דור ופרופסור קרסו ממליצים לחסן וחבל, אסי דיין עדיין מבריק אך טועה, פול מקרטני כבר זקן וישראל בר און גדול. מנחם בן עם תובנות השבוע
התוכנית החשובה של אורנה בן-דור ופרופ' רפי קרסו בערוץ 10 על אימת החיסונים במסגרת הסדרה "מה הורג אותנו?" הייתה יכולה להיות חשובה מאוד, אלמלא הסתיימה בהמלצה האידיוטית במיוחד "לחסן, אבל בזהירות".
אחרי שהסבירו והביאו עדויות חותכות לנזקי החיסונים, כולל האוטיזים שגדל פי 20 (!) ב-50 השנה האחרונות, ואחרי שפירטו אילו רעלים בדיוק כוללים החיסונים, זאת ההמלצה?!" לחסן, אבל בזהירות?!". שזה בערך כמו הצעה לקחת רעל, אבל בזהירות.
בסופו של דבר, יש עניינים בחיים שבהם צריך
ועדיין בעניין התרופתי: אסי דיין הוא איש מקסים, כמובן, לא פחות משהיה אביו הגדול, ובכל זאת אף אחד לא יכול להציל אותו מהטעויות שלו.
הנה אני רואה אותו בריאיון עם ארז טל, מוכה תרופות פסיכיאטריות, שמן במובן התרופתי הפסיכיאטרי (כי התרופות פוגעות בכושר העיכול, מגבירות את התיאבון הרע ומנמיכות מאוד את החשק לזוז), ולוקה בעילגות פה תרופתית ברורה (גם זה מה שעושות בין השאר התרופות האנטי פסיכוטיות למיניהן), על אף שמילותיו עדיין מבריקות כמו תמיד ואמיצות כמו תמיד ולא דופקות חשבון לאף אחד כמו תמיד.
ומה אומר לנו אסי דיין בין השאר? שחשיש זה דבר נורא מטופש, לעומת הריטלין הגאוני (והדפוק) שלו. ומה ההוכחה? הנה פעם, בנעוריו כשלקח חשיש, הוא אכל לחם ואמר ש"זה הדבר הכי טעים בעולם". האם זה מוכיח שאסי דיין היה טיפש אז? להפך.
זה מוכיח שאסי הגיע למצב הרוחני הנפלא שבו אדם מברך על הלחם, לא במובן דתי כלשהו אלא במובן אמיתי: הלחם במיטבו (איפה הם הלחמים הפשוטים והנפלאים ההם?) טעים לו, ואז הוא מברך ברכה אמיתית ואומר שזה הדבר הכי טעים בעולם. זה מה שעושה לנו חשיש במיטבו.
עוד מעט יגידו שביקור פול מקרטני היום מפצה על האיסור להכניס את הביטלס אז. ממש לא. תארו לכם שהייתם מאוהבים ביפהפייה סוערת שנלקחה מכם, ואז היא חוזרת אחרי 50 שנה. נו, באמת. בגילו של מקרטני צריך אולי לכתוב שירים, לא לשיר אותם, לא לפני קהל ובטח לא לשלם אלף שקל לכרטיס. זה בלתי נסבל.
ישראל בר און הוא באמת כוכב מדהים. אולי הכי גדול שהיה ב"כוכב נולד". גם יפה וגם אופה (שירים, בעצמו). מי אמר שהילדות שמסמסות לא מבינות עניין?
תרשו לי בדיחה שוביניסטית: שמעתי שבארה"ב רצות בדיחות על שרה פיילין, המועמדת לסגן נשיא, הנראית כמו הדמות המובהקת מתוך הסרטים הפורנוגרפיים, זו שמרכיבה משקפיים, ונראית מהוגנת
לכאורה, עד שהיא מורידה את המשקפיים, ומתחילה להתפשט. וואלה.
זה לא שאין חן אינפנטילי והיסטורי מסוים ברומן הצרפתי הקלאסי מן המאה ה-19 של אלפרד דה מיסה, "וידויו של ילד המאה" (כתר), שזכה לתמיכת המפעל לתרגום ספרות מופת, אבל כדאי לא לטעות: לא מדובר באחת ה"פנינים של הרומנטיקה הצרפתית", כפי שמוגדר הספר בכריכה האחורית וכפי שמנסה המתרגם ניר רצ'קובסקי לשכנע אותנו באחרית הדבר המעניינת שלו, אלא בטקסט מיושן במיוחד, הלוקה לא רק מבחינה ספרותית, אלא בעיקר מבחינה מנטלית.
די להזכיר את העובדה שהמספר מכה את אהובתו, כחלק טבעי מהלוך הרוח הרומנטי, מאיים עליה שירצח אותה ואף נוטל סכין להמחשת רצינותו. בנוסף, בגלל בגידתה בו, הוא יוצא על פי רוח התקופה לדו קרב שבו מתרסק בשר זרועו הימנית. למה בדיוק אנחנו צריכים להתעניין בכל המשוגה הרומנטית הנמלצת הזאת?
נכון שגיבורי רומן המפתח הזה הם שניים מן הסופרים הבולטים של המאה ה-19 בצרפת, הסופרת ז' ורז' סנד והסופר אלפרד דה מיסה, שהתקיים ביניהם קשר אהבה מפורסם, המהדהד ברומן הבדיוני הזה.
שימו לב לסגנון הצדקנות הצעקני ותבינו את כל יושנו של הספר הזה: "בעודנו מדברים השעינה את רגלה גבוה על סורג האח, כך ששמלתה החליקה וחשפה את רגלה כולה. מוזר היה בעיניי שמבוכתי הגלויה לעין אינה מפריעה לה כלל, והסבתי את ראשי לתת לה הזדמנות להתכסות. היא לא עשתה דבר. שבתי אל מקומי, נשענתי על האח בלי לומר מילה והסתכלתי על המופקר?ות הזאת, שהיתה מקוממת ובלתי נסבלת.
לבסוף הבטתי היישר בעיניה וראיתי בהן שהיתה מודעת היטב למעשיה. הייתי כהלום רעם. הבנתי שהייתי כלי משחק בידי עזת מצח כה נתעבת שאפילו הייסורים הם בעיניה פיתוי מפיתויי החושים". מה קרה? למה הוא "הלום רעם" ממי שחשפה את רגלה כדי לפתות אותו? ההסבר מונח כמה שורות קודם לכן: "אותה אישה, מדם לווסר שמה, היתה נמוכה, שמנמנה ובהירת שיער. מעולם לא מצאה חן בעיניי". אה, אז זה כל הסיפור? היא פשוט נמוכה ושמנה. אחרת היה נסיון הפיתוי זוכה מסתמא להרבה יותר אהדה. אז כמו היום.
רות אלמוג סיפרה ברשימה מרתקת במיוחד שפרסמה בשבוע שעבר במוסף הספרותי של "הארץ" על חילופי המכתבים בין פאול צלאן ואהובתו המשוררת האוסטרית אינגבורג. בין השאר הזכירה אלמוג את העובדה המבהילה שדעתו של צלאן נטרפה עליו, נטרפה ממש, עד שאושפז בבית חולים פסיכיאטרי, ולבסוף התאבד, לאחר שאלמנת חברו הטוב, המשורר היהודי הגרמני גול, האשימה אותו בגניבה ספרותית מבעלה המת.
נורא לחשוב שצלאן הואשם במין הבל מטומטם כזה. כל מי שיודע משהו על שירה מבין שצלאן הוא מינרל טהור, משורר ששיריו נובעים מן המקום הכי עמוק בתוכו. רק אידיוט מסוגל להאמין שצלאן גנב משהו ממישהו. גם ברכט, אגב, שהואשם על ידי רכלני ספרות למיניהם בגניבות ספרותיות, לא גנב שום דבר.
אֵיפֹה שֶׁלָּקְחוּ אוֹתִי יֶשְׁנָם עוֹד הֲמוֹן יְלָדִים כְּחֻלִּים וְכֻלָּם לֹא רוֹצִים לִישׁוֹן/ לָנוּ יֵשׁ מִשְׂחָקִים בְּלִי סוֹף וְהֲמוֹן הֲמוֹן תָּכְנִיּוֹת אֲנַחְנוּ יַלְדֵי-שַׁעֲשׁוּעִים / לָנוּ בִּכְלָל לֹא עָצוּב וְלָנוּ אֲפִלּוּ מַרְשִׁים לְשַׂחֵק לְמָשָׁל/ב ְּלְהוֹרִיד וְלַעֲצֹר אֶת הַגֶּשֶׁם
אובדנם הנורא של רוז הקטנה ואלון הקטן ומיכאל הקטן החזיר אותי לשיר נפלא שכתב פעם עמוס עוז (כן,כן) ופירסם ב"דבר" על ילדה קטנה בשם נוגה, שהיה נוהג לעשות לה סירות מנייר, והיא מתה, והופיעה בחלונו אחרי המוות וסיפרה לו איזה כיף זה בארץ המתים, כי משחקים שמה ב"להזיז כוכבים בלדחוף ערימות עננים". זה לא הקייטנה של קנלר אלא משהו הרבה יותר מקסים. במה להמתיק ימים אם לא בשירים?
נא להמתין לטעינת התגובות
