ביג בן: לא כלה דרכנו
ההחלטה לשלוח משלחות מיוחדות לסקר את החתונה של הנסיך וויליאם היא שערוריה. את מי זה מעניין חוץ מנשים? וגם, מה טוב ביום הזיכרון ומה מחפש משה איבגי בתקרה? מנחם בן עם תובנות השבוע
העובדה ששלושת הערוצים המרכזיים שלנו שלחו משלחות מיוחדות לבריטניה כדי לסקר בשידור חי את החתונה המלכותית היא שערורייה קטנה ומטופשת, וקודם כל, במובן הפשוט ביותר, שבשעות היעודות לא הייתה לצופה האינטליגנטי (בעיקר בחבילת הערוצים הדפוקה שיש לי ב-yes) שום חלופה טלוויזיונית, וברור למדי שגם ערוצי החדשות הבינלאומיים (CNN ,BBC וכאלה, שבימים כתיקונם משמשים לי מפלט קבוע) שקועים כולם בטקס הבריטי המשמים והאווילי הזה המיועד לנשים בלבד (כי מי בכלל מתעניין בחתונות, פרט לנשים?).
מספיק ודי היה לשלוח משלחת אחת מטעם גיא פינס וערוץ 10, נניח , כולל דורין אטיאס, שיהיה מי שיקטול את שמלת הכלה ואת הכובע המלכותי.
2. יום הזיכרון לעברית ולישראליות
כן, עם כל הכאב המר, אני אוהב את יום הזיכרון, שבו אנחנו חוזרים קצת לעצמנו, לגיבורים האמיתיים (לא "גיבורי התרבות? או "הסלבס)? שעשו את חיינו, לשירים העבריים המרעידים, הרחק מזירות הבידור והספורט הממלאות אותנו עד בחילה, מעוז זהבי עד ערן זהבי.
כי אנחנו בעידן רוחני נורא של תת-תרבות אנטי עברית, רצופה באמריקניזציה נוראה (כל הפייסבוק והטוויטר והסטטוסים והגיא פינס הזה) ובערביזציה נוראה (שאחת
3. יצחק לאור רוצה דם
יצחק לאור (מי מכיר? מי יודע?) הצטרף בשעתו לעלילת הדם של "הפרוטוקולים של זקני ציון", כשטען באחד משיריו כי "במצותינו דם ילדים פלסטינאיים", ועכשיו , במאמר ב"הארץ", הוא קורא במפורש לאינתיפאדה "עממית" שלישית נגד ישראל. מותק לאור. מותק "הארץ".
4. מה מחפש משה איבגי בתקרה?
הדבר הכי מעניין בהצגה המתישה עד עינוי "סונטת קרויצר" בתיאטרון גשר, בכיכובו הבלעדי של משה איבגי (הוא לבדו על הבמה במשך שעה וחצי, משמיע את וידוי הבעל שרצח את אשתו על פי הנובלה ההיא של טולסטוי), היא השאלה איך הצליח איבגי ללמוד בעל פה את כל אלפי המילים (שהוא משמיע ברצף אינסופי) או שאולי היה איזשהו טלפרומפטר סמוי (למשל, טקסט שרץ על התקרה, ומשום כך נראה איבגי נשען כל הזמן על הספה האפלולית כשדיבר, שלא יראו את עיניו הרצות אחרי הכתוביות למעלה?).
5. לא הבנתי כלום, סליחה.
לא מעט קוראים וגולשים טענו נגדי שלא הבנתי את השיר של דויד גרוסמן על אותו רגע קצר של אביב בין אדר לניסן, שבו מתקיימת פריחה נהדרת, מרפאת ("איך שיופי יכול לרפא").
ואני מודה: כל כך הקסים אותי האביב בשיר, שלא ממש נתתי את דעתי, ואולי פשוט לא קראתי את סופו הברור לגמרי: "רק ניתן לי ותכף נלקח./ ואת ואני היודעים/ ונורא הדבר שרק הוא לא-/ עד כמה קצרים החיים,/ החיים הקצרים שניתנו לו".
אז ברור: גרוסמן מדבר כאן על בנו שנפל, אבל יש כאן בכל זאת עוד משהו: זה לא רק האביב הקצר כמשל. זה גם האביב הזה עצמו, ממש עכשיו, מסביבנו, ששיאו כמעט כבר עבר, על זמן הפריחה המדהים הזה, המכאיב בקצרצרותו, בין אדר לניסן. גרוסמן איננו מדבר כאן בקלישאות ("אביב חייו" וכאלה) אלא מתוך המראות הנפלאים עצמם, מתוך האביב עצמו שגרוסמן ראה (ויאיר לפיד לא). זה כל היופי. זה כל הכאב. עד כדי כך, שאני ראיתי את המשל ולא את הנמשל. סליחה. ונזכור שהבן, אורי, היה גיבור (וזכה כזכור בצל"ש), ואולי גם זו נחמה.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם