מיכל הלפמן בדרך אל הנחלה
כסטודנטית היא בנתה תפאורות במועדון "האומן 17", בגיל 30 כבר הציגה בביאנלה בונציה, ובמיצב האחרון שלה במוזיאון ישראל תיעדה את עצמה מחתלת את בנה. עכשיו האמנית המצליחה מיכל הלפמן היא ממארגני תערוכת "ארט טי.אל.וי", שתיפתח החודש בתל אביב
"ארט טי.אל.וי" מתקיים זו השנה הראשונה, והרעיון הוא להציג אמנות ישראלית מגוונת יחד עם אמנות בינלאומית במסגרת אירוע אטרקטיבי וגדול, בעל אופי מקורי. התערוכה המרכזית תתקיים בביתן הלנה רובינשטיין ובגן יעקב הסמוך, ו"תתחבר" למתחם נחלת בנימין דרך פסלים ומיצבים שיוצגו בשדרות רוטשילד. ההתרחשות האמנותית בנחלת בנימין מציעה חוויה של הצצה, חיבור למדרחוב ההומה ולוקיישן לא שגרתי. הקהל מוזמן להיכנס לתוך בניינים ברחוב, שחלליהם נתרמו זמנית לטובת התערוכה על ידי חברת נדל"ן.
הלפמן לוקחת חלק בתערוכה הן כאמנית והן כחלק מהצוות המארגן. פרט לתפקידה כמתווכת בין אמני נחלת בנימין לבין החברה שמפיקה את "ארט טי.אל.וי", יחד עם איתי מאוטנר, הלפמן גם אחראית אמנותית, בשיתוף עם האמן אלי פטל, על חלל באוהאוס בשדרות רוטשילד. "תפעל בו ספרייה ויהיו הרצאות, שיחות, הופעות וגם בר.
הבאנו קונספט של מקום שפועל בין יצירת אמנות לבין מקום שימושי לגמרי. זה יהיה עיצוב קצת מוזר: אנחנו רק בונים רצפה, ממלאים את המקום בכיסאות על גלגלים, ואז את בעצמך יכולה להתיישב, לשתות קפה או להתגלגל ולשמוע הרצאה. האלמנט היחיד שיהיה פיסולי יהיה ברזיית מים מינרליים", היא מסבירה.
הכל נראה מלהיב ודינמי בה בעת, והלפמן, 35, שרק השיזוף וכפכפי ההוואיינס שלה פוגמים בחזות האריסטוקרטית של מי שכמו התגלגלה לכאן מאיזו נסיכות אירופית, משדרת שלווה, רוגע וביטחון עצמי מעודן. "אין אוצר לפרויקט בנחלת בנימין, אז צריך דמות שתתווך בין האינטרסים של ההפקה לאלו של האמנים", היא מסבירה את תפקידה בכוח.
"האמנים ראו את החללים והתחילו לפנטז תוך כדי מה הם הולכים לעשות. וזה הקיק של הפרויקט הזה, אני חושבת, שהוא כל הזמן מתגלגל ואי אפשר מראש לנחש איזו צורה הוא יקבל, וזה יהיה ברור גם למי שיבוא ויסתכל. הכוונה הייתה לבחור אמנים שהם לא רק טובים, אלא מאוד פרפקציוניסטים, מסורים ומחויבים, אבל כן זרוקים בראש ויכולים להיגנב ממה שהם עושים. זה לא יהיה אירוע של סטארים, כל אחד הביא את הקטע שלו".
קראתי שאחד מהכוחות המניעים של האירוע הוא הרצון לשים את תל-אביב על מפת ההתרחשויות האמנותיות בעולם.
"יש כאן אמנים מכל הארץ, ואני מעדיפה לחשוב על זה כעל משהו מקומי. אותי באופן אישי לא מעניין ליח"צן את תל-אביב, ואני מתעניינת בזה שקורים פה דברים איכותיים ואינטנסיביים שיש טעם לחשוף אותם. אני חושבת שהדבר הנכון הוא להאמין שלמה שאתה עושה יש את הרלוונטיות שלו, ואני חושבת שהאירוע הזה שומר על האינטימיות שלו. זאת אמירה מגוונת, אבל היא שלמה ומדויקת. לא צריך להסתבך עם האותנטיות, היא פשוט מראה את עצמה".
הלפמן, אמנית מייצבים המיוצגת בשנים האחרונות על ידי גלריה "זומר", היא לא מהאנשים שייתנו את האפשרות לשרטט פרופיל בוטח וברור שלהם אחרי שיחה בת שעתיים וחצי. מעניינת ורבת פנים כמו המייצבים שלה, היא משתפת פעולה בלבביות, אבל מתחמקת בעקשנות מהגדרות קיימות ומתבניות קבועות.
היא צחקנית וכנה, אבל עומדת בדריכות על המשמר בשביל שאף משפט או רעיון שלה לא יובנו כקלישאה. היא אמנית צעירה שברזורמה שלה נמצאים גם הביאנלה בונציה ותערוכת יחיד במוזיאון ישראל, אבל פרשנות אישית להישגיה המרשימים צריך לחלוב ממנה בכוח.
מכל הלחץ והבלגן שקשורים לשני הכובעים שהיא חובשת במסגרת ה"ארט טי.אל.וי", עושה רושם שהיא לא מאוד מתרגשת. "מאוד תלוי איך רואים את זה, כי ברור שיש לחץ, אבל הפרויקטים שלי הם מאוד מורכבים הפקתית, ובעבר ב'האומן 17' היה לי צוות של שבעה אנשים, והיינו מרימים כל חודש הפקה בתקציב הזה", היא מסבירה.
הלפמן גדלה ברמת-אפעל וסיימה
לו תפאורה. היינו קבוצה של ארבעה סטודנטים שנקראה 'יבחוש'. התחלנו מתפאורות מאוד צנועות. את
הראשונה לובלין העיף לפח קומפלט, אבל נהיה לנו דיבור מאוד טוב איתו, ואחרי שנתיים התחילו האפטרים ו'האומן' תפס תאוצה.
זה היה רגע אמיתי שאתה מבין שאתה יוצר משהו מאפס. זה היה מדהים. היינו עובדים שם באמוק ובמסירות, כל התפאורנים, ומתחרעים על הבר, וסהר זנגילביץ' היה מתקלט כי הוא היה בונה את הסט שלו תוך כדי, וזה היה כמו משפחה, כמו בסלון של הבית. נתנו לנו לעשות מה שרצינו, והרבה דברים שעשינו היו עם אמירה פוליטית ועם תחכום מאוד גבוה. יצאתי מזה כשכבר הייתי במקום אחר, אבל אהבתי את זה מאוד".
מפתיע. את נראית כזאת ילדה טובה.
"כן, אבל מה זה ילדה טובה? גם אז הייתי ילדה טובה, למרות שהייתי מאוד עמוק בתוך הבלגן. כל ההגדרותהאלה לא מדברות אלי, כי קל ללכת אחריהן שולל. אני חושבת שהמקום הפרוע, המקום של החופש הפנימי, לא קשור לאתרים שאתה מסתובב בהם בהכרח. הייתה תקופה שבעבודות שלי היה דיבור על העולם הזה של מועדונים, אבל זה היה יותר שימוש באלמנטים משם".
פרט לעיסוק הקלאברי, את הרזורמה שלה עיטרו בשלב זה גם פרס אמן צעיר, פרס אנסלם קיפר ופרס על פרויקט הגמר במחלקה לאמנות בבצלאל. כשגלריה זומר נפתחה, עירית זומר הגיעה אליה. "היא התחילה להרכיב את רשימת האמנים ופנתה אלי, ומאוד שמחתי. הייתי אמנית צעירה בתחילת דרכי, ואהבתי את מה שהיא הציעה. אני מאוד שמחה על המקום של לעשות אמנות", היא אומרת.
תערוכת היחיד הראשונה שלה ב"זומר", לפני שמונה שנים, נקראה "טייסטו", על שם הדי.ג'יי ההולנדי הפופולרי של תחילת המילניום, שתיקלט הרבה בישראל בכלל וב"האומן 17" בפרט. הלפמן הציגה פרצופי ענק עשויים משקיות פלסטיק על לוח אקרילי, ספק מחויכים ספק חושפי שיניים, עם אישונים מוגדלים ומבטים מוקפאים של נהנתניות בוטה, כמעט אלימה.
איך הגעת להציג בביאנלה בונציה ב-2003?
"פרנצ'סקו בונאמי האיטלקי, שהיה האוצר, פשוט עשה סיבוב אינטרגלקטי ביקום, הגיע גם לפה וראה עבודות שלי דרך הגלריה. זה אירוע המוני, אבל העבודה שם הייתה מאוד קשה כאמנית מול מערכת גדולה. לא היה מתווך, ומצאתי את עצמי כל הזמן מול בעלי מקצוע, וכשהתערוכה נפתחה ההרגשה הכי משמעותית שלי הייתה שפשוט שטפו אותה עדרים של הונים וברברים וכאילו עברו דרכה, ולא יכולתי להגן עליה. היה ניכור בחוסר הדיאלוג מול הקהל והאירוע. זאת חוויה שחוויתי בצורה מאוד בוטה. אני חושבת שהיום הייתי באה לזה אחרת. שם נורא רציתי שיקרה משהו דרך זה, וזה לא עובד ככה".
מה זאת אומרת "זה לא עובד ככה"? להציג בביאנלה אחרי שסיימת את הלימודים זה אולטרה מרשים.
"הביאנלה הייתה ציון דרך מאוד מרשים, אבל מאוד מטלטל. זאת מערכת משומנת שיש בה צורת עבודה מסוימת וזה לגיטימי, אבל יש גם רצון לקחת חלק בבנייה של האירוע עצמו, לדעת מה הקונטקסט של כל התערוכה, מה תנאי השכר, מה הזכויות. במובן הזה ההשתתפות שלי ב'ארט טי.אל.וי' היא קצת מסיונרית, כי אם יש פה סופסוף אירוע בינלאומי בסדר גודל כזה, אני רוצה לדאוג שהאמנים שמשתתפים בו לא ירגישו ככה לגבי הצרכים שלהם.
כל הגישה הזאת שהאמן צריך להגיד תודה על זה שהוא הוזמן להציג באירוע ולהסתפק במה שנותנים לו, פשוט מקוממת כי זה כאילו רגע של סחר - כסף מול הון רוחני. האמן הוא הדלק, הוא נותן לאירוע את התוכן והוא הסיבה. אנחנו רוצים שהאירוע ישנה סדרי עבודה מול אמנים ויהפוך להיות משהו שמתיישרים מולו וייצור סטנדרט חדש".
"בת דור", המייצב שהציגה לפני שנה במוזיאון ישראל, הוא עבודה אישית ואינטימית שכללה מעין מסע גיאוגרפי של הצופה, שהוא גם מסע בזמן של הלפמן עצמה, בין מספר אתרים ונקודות בחייה. בחלקו הראשון מתעד אותה רצף תמונות סטילס, לבושה בבגד גוף של רקדנית ומחתלת את בנה זורי, אז בן שנה, בזמן שהוא משחק בכדורי מראות דיסקוטקיים מוקטנים, שעברו הסבה למובייל לפעוטות.
בהמשך ניתן לראות שהלוקיישן הוא לא חדר ילדים סטנדרטי, אלא נוף מדברי אמיתי. אובייקטים אחרים בחלל היו בור מלט שבמרכזו תקוע עמוד א-לה מועדון חשפנות, ולצדו זרוקות נעלי רקדנית לבנות, וגם תבליט של הרים העשויים ממראות - אזכור קר ופלקטי של אותם הרים מדבריים מתמונות הסטילס.
תערוכת היחיד הבאה שלה תהיה במוזיאון תל-אביב בפברואר 2009, ובינתיים היא עובדת בסטודיו שלה ומתפקדת כאם לבנה בן הארבע מבן זוגה, גדי צחור, אותו פגשה דרך עבודתה. "אנחנו עובדים הרבה ביחד. הוא עוף מוזר, כי הוא גם מעצב שעשה את מועדון 'האומן 17' בתל-אביב, אבל יש לו סדנה גם למסגרות, לנגרות ולמכניקה. הוא מייצר דברים מורכבים והכלאות לאמנים, וככה הגעתי אליו, עם גוף תאורה. כשראיתי איך הוא מטפל בו - התאהבתי", היא צוחקת.
האמהות נוכחת בכל העבודות שלך?
"העבודה במוזיאון ישראל דיברה על ההורות ועל המעבר, אבל בעבודות הבאות אין את הדימוי של האמא באופן ישיר. אני מרגישה שדווקא התקופה הזאת שאני אמא היא מאוד מרתקת, כי זאת התקופה שהדיאלוג שלי עם העולם ועם העולם הפנימי שלי הוא הכי פתוח. הרגש מאוד אינטנסיבי, ולי באופן אישי זה היה זרז לעבודה מאוד אינטנסיבית ועמוקה על עצמי. ההורות מחזירה אותך ליחסים הכי מכוננים בחיים שלך, של ילד והורה, ויש שם הרבה מפתחות, ואת מסתכלת על המקום הזה בצורה כל כך נוכחת, שאי אפשר יותר להדחיק או לכסות. צריך לקחת את המנגנונים האלו ולפרק אותם".
כאמנית מייצבים, שיש להם נטייה להיות לעתים מופשטים והם פחות ותיקים מהציור, הצילום או הפיסול, את מרגישה מובנת?
"אני חושבת שהעבודות שלי הן יחסית קומוניקטיביות. הן מאוד קשורות לחיים שלי באותו זמן, הן מאוד פיגורטיביות. הדימויים שלי פשוט מופיעים בשלב הראשון. אמנות לא באה מהרציונל, חייב להיות את המקוםהאינטואיטיבי שממנו מתחילים, אחרת את פשוט נותנת ביטוי לרעיונות שכבר קיימים או עושה משהו דקורטיבי.
יש את הכלים שבהם את קוראת את המציאות, אבל יש משהו בהוויה הפנימית האישית שלך, שהיא מאוד שונה מהקריאה שלך את המציאות. ואני חושבת שכשאת כצופה פוגשת עבודת אמנות, את פוגשת את האופן שבו את מרגישה את עצמך מבפנים ולא את האופן שאת מרגישה את העולם מבחוץ. הטוויסט הזה, שדברים עוברים בפנים - אמנים שולפים אותו, ואמנות טובה מפגישה אותך איתו".
נא להמתין לטעינת התגובות
