ימי פומפיי: על ההתמכרות לאח הגדול
מבקר האמנות שלנו, יניב יהודה אייגר, התמכר ל"האח הגדול". לעדותו מדובר בהרואין נקי, בהשוואה לספידים התמימים של "כוכב נולד". ואיך כל זה מתקשר למרסל דושאן?
מצאתי את עצמי יושב מולו בפה מוקצף, חוסם עורקים עם הכבלים של הממיר, מחכה רק לרגע שהוא יתחיל לבעוט פנימה. שתחושה של מוות קטן ומבוקר תתפשט בגוף. עדיין, חשוב לסייג: מה שרואים בערוץ השני הוא לא החומר הטהור, אפילו לא קרוב אליו.
אני מצר על הפרסומת שאני עושה כרגע להוט, אבל, מה לעשות, "האח הגדול", הנקי, הוא אך ורק ערוץ 20 המשמים. רק שם, במרחבי השעמום האינסופיים, בשדות הפרג של הממשות חסרת התוחלת, אפשר להרגיש איך בובליל המתפגר לאטו מתחמם על הכפית, מגרבץ מנומנם בחצר ונשאב למזרק, רובץ-בוהה בחלל הריק ומתנקז לוורידים. הצלילה עמוקה וגואלת, התודעה היא האויב, החיים הם כאב ש"האח הגדול" מפיג.
2. אנדי וורהול אמר שיום אחד, כל אחד יהיה מפורסם לרבע שעה. זה המשפט הכי מפורסם של האמן הכי מפורסם בחצי השני של המאה שעברה. משפט אחר, מוכר פחות, הוא של אמנית הטקסט האמריקנית ג'ני הולצר, "הגן עליי מרצוני" בתרגום חופשי.
חלק מדיירי הווילה אולי שמעו על וורהול, ואמנם הספיקו להתוודע לג'ני אחת שהודחה, אבל הם בטוח לא שמעו על שום הולצר. "האח הגדול", בהקשר הזה, הוא מערכת מצלמות במעגל סגור לרצון פרוץ. 15 דקות שנמתחות לשעות, לימים, לשבועות, עד שחלום הופך לבלהות, תהילה לגחלים לוחשות, שאיפה לחשיפה לשריפה גדולה ומכלה שבה הבשר נחרך בחסות מדורת השבט. זה עונש פיוטי.
ולנו, הצופים האפויים, כל שנותר הוא לראות אותו, את הדיירים סביב גריל ההדחה ולהמשיך לרייר. רב המלצרים טל והעזר כנגדו עושים עבודת הגשה טובה, דרך אגב.
3. האח הגדול" רוצה סקס. הלב יוצא אליו, כמה שהוא רוצה שהארוחה שלנו תהיה שלמה. עצה שלי: שאלעד קופרמן, המפיק, יתחיל להפיל פצצות מצרר מלוכלכות על אמת. בתור התחלה למשל, אפשר לפתוח לדיירים את היום עם סרג' גינזבורג או בארי ווייט.
הקול האשכי שלהם פונה היישר לשחלות, ורבים מאיתנו הגיעו לעולם הנפלא הזה רק בזכותם, לחזות ב"האח הגדול". נוסף לזה, ניתן להקרין לדיירים דימויים פורנוגרפיים בפלזמה לשברירי שנייה, היישר לתת המודע, להחדיר למערכת האוורור פרומונים, ניחוחות לא מורגשים כמעט של גופים מיוזעים לתגבור אקט העיבור, או לשבץ בווילה פסלים פרוורטייים נוסח צ'רלס ריי או האחים צ'פמן. אם גם זה לא יעבוד, אפשר להשתמש בפקודות סמויות מסוימות.
4. אשתקד תורגם לעברית הספר של אמילי נותומב הצרפתייה, "חומצה גופריתנית", שבמרכזו תוכנית מציאות אשר מדמה מחנה ריכוז. תנו לאבולוציה לעשות את שלה, ובעזרת השם גם לשם נגיע, בלי ללכלך ידיים בספרים.
השאלה היא: האם זה יקרה במסגרת "האח הגדול". תאורטית, יש מצב. לפני כמה שבועות למשל, התקציב של הדיירים ירד כמעט לאפס, ואם הם היו נכשלים במשימה הם היו יכולים
בפועל, ברור שלא. וחבל. זה היה מרגש, ואנחנו היינו מקבלים מנה גדושה ומבושלת פחות של המציאות החברתית בישראל. לזה ההפקה הרי כיוונה, לא? להציב בפנינו מראה? אז קדימה, שיהיו דיירים שהולכים לישון רעבים וכאלה שזוללים את כל התקציב.
5. ההוגה הגאוני של "האח הגדול", ג'ון דה מול, עשה לטלוויזיה את מה שמרסל דושאן עשה לאמנות. השני הראה, לפני 90 שנה, שמשתנה מן המוכן יכולה להיות אובייקט אמנותי מן המניין; דה מול הוכיח ששטיפת כלים יכולה לשמש כתוכן טלוויזיוני לכל דבר ועניין.
זאת מהפכה, פרוץ התקופה הבובליליאנית, ואין ממנה דרך חזרה. למוזיאון ולמשתנה לא הייתה. נכנסנו אל חור תרבות שחור, ירדנו עם המים, עיקמנו את המרחב התקשורתי, מצאנו את התאוריה של הכלום. כך נראה המדיום הטלוויזיוני בשיאו, הניוון המוחי המוחלט, רגע לפני שמדיחים יצירות בטלוויזיה או מצלמים ריאליטי על אסלות.
בעתיד נהיה היסטוריה שילדים ילמדו, אולי בהזרקה. החומר יכלול את "האח הגדול", את כולנו, כוכבים דולקים בחזיונו האפל של וורהול, פליטי הרוח של פומפיי הפוסט מודרנית. אנשים בלי ריגושים, רק ריח של עשן שנישא כל הזמן באוויר.
נא להמתין לטעינת התגובות
