מדף הספרים של בעז גאון
ספרו של המחזאי והעיתונאי בעז גאון "המקום שבו אמריקה נגמרת" רואה בימים אלה אור בהוצאת עם עובד. גאון מספר על עשרה יוצרים שהשפיעו עליו כאדם וככותב. המחזאים הרולד פינטר ודייויד הר זוכים ברשימה שלו למקום של כבוד
הייתי בן 16, קצת יותר או קצת פחות. רגע לפני שצלצל הצלצול שהביא את הקץ על בית הספר היסודי, והשיק את החופשה הגדולה שלאחריה תתחיל חטיבת הביניים, הוזהרנו על ידי מורה חמורת סבר כי "הלימודים בחטיבה קשים ביותר" ובכלל זה לימודי הספרות. דובר על כך שניבחן על "החטא ועונשו".
כנער ממושמע וירא מורים וכישלון, ובזמן ששאר החברים חוטאים בחוף "הקאנטרי", הענשתי את עצמי באמצעות קריאת האפוס הרוסי שקרע אותי לגזרים. עברו כמה שנים טובות עד שלמדתי להניח את הספרים בצד, ולחזור לחטוא בחוף הים. עד אז התנהלתי בעולם כמו רסקולניקוב במכנסי ברמודה.
The Way of all Flesh - סמואל באטלר
היתה לו כריכה ירוקה ומאובקת ששידרה מצוקת מדף ממושכת מדי באיזו חנות נסתרת אני-לא-זוכר-איפה. קראתי אותו בגיל תיכון, בפרק החטאים של חיי, כשהזמן נמתח מלפנים ללא גבול והשמים נמתחו לכל עבר וכוח החיים חרך את הרהורי המוות. לתוך המציאות הזו נכנס אדון באטלר והזכיר לי כי כל דור הוא גלגול של הדור שבא לפניו ומבשר את הדור שיבוא אחר כך.
החיים הם זמניים ונגמרים כהרף עין בלי להתחשב ברגשותיהם של החיים עכשיו, הרגע, המשוכנעים כי היקום נברא ברגע שיצאו בין רגלי אימהות. דור בא, ודור הולך, והדור הזה – הצעיר, המבטיח, החורך את החיים – קמל כדי לדשן את צמיחתו של הדור הבא. זה אכזרי, וזה נכון, וזה הדהים אותי בגיל ההוא.
The Glass Bead Game - הרמן הסה
הייתי בצבא, לקראת שחרור אם אינני טועה, והעתיד אשר התוו לי במשפחה מרובת שועי עסקים ומשפט לא הלמה את מי שרציתי להיות, גם אם לא ידעתי את זה עדין. בקומה גבוהה של בית דירות רמת אביבי, כשבאתי לבקר את חברתי אודליה, העניק לי אביה פרופ' יובל פורטוגולי, איש מבריק ונדיר ששינה את חיי מבחינות רבות, את ספרו של הסה. את העלילה אני לא זוכר.
אני זוכר סצינות: את גילוי המשחק, את המאמצים לפענח את כלליו, את כוהני המשחק משחקים אותו מול עיניהם המשתאות של המאמינים, את הגילוי כי יש יצירתיות במדע, ויש יופי ביצירה, וכי המשחק איננו חשוב פחות – ואולי אפילו יותר – מ"התוצאה על הלוח". החלום המשפחתי שאהיה רם כספי ספג מהלומה נוספת.
The Old Neighborhood מאת דיוויד מאמט
(וכל המחזות שלו שקראתי וראיתי מאז: גלנגורי גלן רוס, אמריקן באפלו, The Shawl, Speed the Plow, Edmond, Oleanna, ועוד).
הגעתי לניו יורק אחרי שנה מייסרת של לימודי משפטים שאליהם, למרות שלא ידעתי את זה אז, לא שבתי. גרתי בדירה שהזכירה ארון נטול בגדים וקולבים. חבר תיכון בשם רומי, שרצה להיות סקורסזה, התגלגל אל הארון והציע שנלך לסרט. הצעתי לרומי שננצל את הזמנתו של אבי האהוב, שהסתלק מניו יורק לילה קודם, ללכת להצגה בברודווי על חשבונו, ענין שעלה כמו תקציבנו השבועי, יחד.
ישבנו בשורה השלישית, מגודלי שיער ומטונפי מכנס, מוקפים בברוקרים מעונבים. ציפינו לאיזה שואו ובמקום זה, לתוך במה רזה וריקה, עלו ארבעה שחקנים שגמגמו, וקיללו, ובכו, ולא אמרו את כל מה שרצו להגיד כי זה בדרך כלל מה שקורה, בחיים. כשעלה האור רומי אמר "אמרתי לך שהיינו צריכים ללכת לסרט" ואני אמרתי לו שאני יודע מה אני רוצה לעשות בחיים: לכתוב הצגות.
כל ספרי "הביט": קירוואק, גינסבורג, בורוז.
הסניגור שבי רוצה להתנצל: "בדרכים" של קירוואק ו"נהמה" של גינסבורג ו"ארוחה עירומה" של בורוז תפסו אותי בניו יורק, בגיל המתאים ובמצב הנפשי ההולם ובמיקום גיאוגרפי קלאסי. על כל השלושה שמעתי מאוצר של מוזיאון צילום אחרי שלושה בקבוקי יין (הוא שתה לבד) רגע לפני שהוא נכנס למיטה עם איזו מעצבת של חרסינות לאמבטיה.
קניתי את הספרים בחנות הספרים "סטראנד" ברחוב 12 ונכבשתי קודם על ידי גינסבורג, אחרי זה על ידי בורוז, ורק בסוף על ידי קירוואק. השורות של גינסבורג, לא רק ב"נהמה", היו סטירות לחי. הדימויים שלו התפוצצו לי בין הידיים. את המשוגעים הנתלים על הקרון האחורי של הרכבת
מבין כל סופרי "הביט", ולמרות הביוגרפיות המצודדות של בורוז וקירוואק, כל אחד בדרכו, גינסבורג הוא המלך, הקיסר, הגורו, הרוצח המילולי. מי שיכול לקרוא אותו באנגלית, ובניו יורק, ובגיל עשרים ומשהו, יפסיק להיות מי שהיה קודם. כשלעצמי, אני מודה לאלוהים ולבודהה גם יחד שהזדמן לי לשמוע את גינסבורג קורא, כבדו כבר מנוקב מגידולים, באיזו חנות ספרים באפר-ווסט, עוד לפני שידעתי מי הוא, עוד לפני שקראתי אותו, כשמסביבו מוטלים אמריקנים צעירים שהסתכלו עליו במבט בוער.
"בגידה" מאת הרולד פינטר
(וכל המחזות שלו שקראתי וראיתי מאז: The Hothouse, Homecoming, מסיבת יום ההולדת, Ashes to Ashes, Mountain Language, ועוד ועוד).
גינסבורג עושה עם דימויים מה שפינטר עושה עם שתיקות. יש הרבה מה לומר אבל זה לא הזמן להגיד. עדיף לשתות או לכחכח בגרון או לדבר על מזג האוויר הגשום בדרך לאיזה חיסול (טרנטינו גנב את העניין הזה שנים אחר כך, עם השיחה ההיא על צ'יזבורגרים בהתחלה של 'ספרות זולה'). השפה איננה נשאית של אינפורמציה אלא סט מחודד של סכינים מבהיקים.
שיחה משולה למופע קרקס שבו כל אחד מבני השיח, כל אחד בתורו, מסתובב על גלגל שלעברו מושלכים להבים. מבין כל המחזות של פינטר "בגידה" הוא הפוצע ביותר והמוכר לי ביותר במישור האוטוביוגרפי, זה המשפחתי והזוגי, של השתיקות ושל הדברים שהיו צריכים להיאמר ולא נאמרו כי הזמן זורם ההפך: את רוב הדברים אנחנו מגלים, בדיעבד.
שנים אחר כך ישבתי ב-Royal Court בלונדון וראיתי שני מחזות קצרים של פינטר שנכתבו במרחק של כמה עשרות שנים: הראשון הוא Mountain Language. השני הוא Ashes to Ashes. יצאתי מהתיאטרון בזחילה. אגב: אם אינני טועה מי שהביא אותי לפינטר היה אדוארד אלבי ומחזהו ה"פינטרי", "איזון עדין". בלי פינטר לא היה אלבי ולא היה מאמט ולא היה טרנטינו.
My Zinc Bed מאת דיוויד הר
(וכל המחזות שלו שקראתי וראיתי מאז: "עולמה של איימי", The Absence of War, The Secret Rapture, Plenty, ועוד ועוד).
נהוג להגיד שפינטר הוא תמצית הבריטיות, התרבות והשפה והניואנסים. אני חושב קצת אחרת. יש משהו אמריקני בפינטר, במובן הלא מתפשר של המילה, המסור לאידיאולוגיה הרטורית שלו ולתפיסת העולם הטוטאלית. זה לא מפתיע ששחקנים אמריקנים אוהבים את פינטר (המתעב את אמריקה כמו גוש של צואה על מפתן הדלת ביום גשום, אם יורשה לי להתנסח בפינטרית).
זה גם לא מפתיע שמאמט, היהודי משיקגו, כתב לו מכתבי סגידה. בכל הקשור לבריטיות, מנסחה המדויק ביותר הוא דיוויד הר. הר, אם תרצו, הוא פינטר אחרי השתלת שביב אנושיות. פינטר הוא אידיאולוג. הר הוא אידיאולוג החי בעולם האמיתי שבו חיים אנשים אמיתיים המתרסקים על המזח האידיאולוגי. פינטר כובש צעירים בני עשרים ומשהו.
כשהם מתבגרים, ומתאכזבים קצת, הם נכבשים על ידי דיוויד הר. בכל הקשור ל My Zinc Bed, ההצגה הזו עלתה כהרף עין ברויאל קורט וכל כרטיסיה נמכרו כאילו חילקו שם טוסטרים יחד עם התוכניה. אני נשארתי עם המחזה היפהפה, הפוצע, על המשורר הנקרע בין ההתמכרות לאהבה לבין הסטריליות של חייו ה"בריאים", נטולי התשוקה.
"מדורת ההבלים" - תום וולף
(ושאר כתביו הז'ורנליסטיים: The Purple Decades, The Electric Kool-Aid Acid Test, The Right Stuff, ועוד ועוד).
מצד אחד קל להיכבש על ידי האנטר תומפסון, זה המתמלא פחד ותיעוב בלאס וגאס, על אוטובוס הקמפיין של ניקסון, ועוד ועוד. מצד שני, וכשמתבגרים קצת, יש משהו מאכזב בתומפסון. הוא גדוש בהברקות ודל בתובנות. וולף, שאהב ועודד את תומפסון, הוא שידרוג של הפושטק ההוא מקנטאקי שהעביר את שנותיו האחרונות (כמו בורוז, אגב) בישיבה ממושכת על מפתן דלתו, חמוש ברובה ובמחשבות אובדניות.
וולף, להבדיל, הוא מעין פרופ' מאוניברסיטת ייל שלקח טריפ אל.אס.די אחד יותר מדי. הוא וירטואוז אבל גם מבריק, מתמכר למשפטים אבל גם משתדל – ולא תמיד מצליח – לעצור אותם בזמן. שורות הפתיחה של "מדורת ההבלים" הן מהמבריקות, המגרות, והמפוצצות שאני מכיר. וולף מושיב אותך על טיל, מדליק סיגריה דקה בידיים המכוסות כפפות לבנות, מצית ומביט בך עף לקיבינימאט.
תפילת יום הכיפורים, תפילת ראש השנה, תפילת שחרית, קדיש
מגיע רגע עגום בכל חייו של אמריקנופיל שבו המציאות טופחת על פניו ומזכירה לו שהוא ישראלי בן ישראלים. כאשר מתנדפים רסיסי ההלם וזעקות השבר שוככות, צומח ועולה סוג של פיוס. הרצון להיות מי שאינך מתמלא בהבנה כי אתה מי שאתה, וטוב שכך. לעולם לא אשב לארוחת חג הודיה אבל אכלתי הרים של קציצות פרסה. ישו מעולם לא היווה עבורי מקור של נחמה או התחשבנות, אבל כשהייתי צריך את מה שהייתי צריך בא ה-"קדיש" והציל אותי מעצמי.
ספרי קומיקס, ובעיקר באטמן.
הוא יתום שאיננו יודע לעוף אבל נשבע לעשות ככל יכולתו. הוא מדמם ומסתיר את הפצעים בחליפת עור תלת שכבתית. הוא שונא את סופרמן כי הכל בא לו בקלות ושונא את "ספון" כי הוא משתמש בטריקים זולים ומשתדל להיות טוב יותר מהאנשים הרעים שהוא ממסמר אל הקירות הטחובים של בית המשוגעים "ארקהאם". לפעמים הוא מצליח ולפעמים לא.
נא להמתין לטעינת התגובות
