אין קץ לילדות של בר-שביט
שלמה בר-שביט חוגג 80 להיווסדו, וזוכר את כולם את ישראל של פעם, שהייתה באמת אור לגויים לפני שהתבהמה את התיאטרון הלאומי, ששלח אותו בכפייה לגמלאות, והחליף את בני דורו בכוכבנים מהטלוויזיה ובעיקר את הילד שלוימל'ה, שהוריו לא רצו בו ושנדד בין 13 פנימיות שונות, עד שמצא את ביתו היחיד. הבמה
"אין בזה פחיתות כבוד", הוא אומר. "אני דווקא נהנה לעשות אודישנים. פה מדובר על אודישן לסרט שאני אגב בטוח שלא אקבל, אני לא מתאים לזה. אבל זה טוב, כי החבר'ה הצעירים, הבמאים, עושים בדרך כלל כמה דברים במקביל. אז טוב שיראו אותך, שתהיה בזיכרון שלהם, וככה יש יותר סיכוי שיקראו לך להיבחן למשהו אחר שהם עושים".
אבל אתה שלמה בר-שביט! כבר יותר מ-60 שנה אתה על הבמה. בכל מקרה אתה אמור להיות בזיכרון שלהם.
"אתה חושב?". בסוף, אגב, הוא קיבל את התפקיד.
אנחנו נפגשים לרגל יום הולדת 80 של בר-שביט שחל בחודש שעבר, ולרגל הצגת היחיד שהפיק בשבילו התיאטרון הלאומי לכבוד המאורע. הצגה שבה הוא מספר על עצמו ועל ההיסטוריה של הבימה, שעימה הוא מזוהה כל כך, תוך שזירתן של הקרנות וידאו נדירות של שחקני הבימה הוותיקים המספרים על הימים ההם.
הפגישה הראשונה שלנו היא בחדר החזרות של הבימה, בדיוק בתאריך המדויק של יום ההולדת, ושם, כמה אירוני, גם חוגג אותו בר-שביט. עם העורך והבמאי של הערב, משה בקר, ועם התאורן, המלחין והעיתונאי, בחדר חזרות מלא תלבושות ישנות, עם קפה בכוס קלקר ועוגה שאסור לו לאכול בגלל הסוכר. אבל גם עם זה אין לו בעיה.
"היום אחרי הצהריים כשחזרתי מהחזרה", הוא מספר, "הייתה בבית מסיבה קטנה עם המשפחה והיה נעים מאוד. אבל כן, זה מצחיק וגם מתבקש שאחגוג בחדר חזרות את יום ההולדת ועוד בהצגה של הבימה. זו הדרך הכי טובה שיכולה להיות לחגוג יום הולדת. לעבוד, ועוד בעבודה שאני כל כך אוהב? מה יותר טוב מזה.
"תאר לעצמך שהייתי חוגג באיזה בית אבות, רוקד עם כיסא הגלגלים, מספר לכל מזילי הריר שיש לי יום הולדת והיו שמים לי גם איזה זר טיפשי על הראש. . . אין מה לומר, העבודה משאירה אותי בחיים. שאלו אותי פעם באיזה בית אבות שהופעתי בו, איך אני עושה את זה, הרי אני יותר מבוגר מרוב הדיירים.
"אמרתי, 'קמתי בבוקר, הרגשתי כמו סמרטוט רצפה, אבל אז נזכרתי שיש לי פגישה איתך. אז אין ברירה, התקלחתי, התגלחתי, החלפתי תחתונים וגרביים. יש פגישה, צריך להיות במיטבי'. זה הסוד.
"כשהביאו את דדי תאומי לחזרות של 'צור וירושלים' (בבית ליסין בשנת -2003 י"א) היישר מטיפולי סרטן עם אינפוזיה של כימותרפיה, הוא שכב מאחורי הקלעים חצי מת ואז עלה לבמה ונתן משחק אדיר. העסק הזה מחיה נפשות".
אנחנו יושבים מול הבניין ההולך ונבנה של הבימה, ואני מברר אם הוא אוהב את הבניין ואם הוא רואה במונומנטליות שלו סוג של סמל להבימה כיום, לעומת התיאטרון ההוא שאליו הגיע בשנת 1947.
"אני מסכים שהקיר שפונה למערב הוא מעט מפחיד ואולי גדול מדי", הוא אומר, "אבל מצד שני, אני שמח מאוד שרואים בפרונט את העמודים הישנים שלנו, שחשפו אותם.
"העמודים האלה היו בשבילי משהו מיוחד בפעמים הראשונות שראיתי אותם. הם נתנו תחושה של היכל קדוש. להיכנס דרכם היה בשבילי כמו להיכנס למקדשים שראיתי בספרים על יוון ורומא. בנו את זה גדול כדי שאני ארגיש קטן. כמו שבונים כנסיות. אני לא הייתי לפני כן באירופה ומעולם לא ראיתי בניין שנתן כזו תחושה של תפילה. אבל אני מודאג, בסופו של דבר, לא מהבניין אלא ממה שיהיה בפנים".
כלומר?
"אנחנו חיים עכשיו בארץ אחרת מזו שגדלתי בה. ב-1948, כשהגעתי לפלמ"ח, האמנתי שאנחנו היהודים הולכים להקים משהו שאין כמותו בעולם. וכשהסתכלת אז מסביב באמת יכולת לראות את זה. ההסתדרות, קופות החולים, הקיבוצים, התיאטרון. לכול היה תחושה של משהו חדש, איכותי, אידאליסטי.
"להגיד לך שהתחושה הזאת קיימת גם היום? לא. לא במדינה ולא בתיאטרון. ההבדל הזה בא הכי לידי ביטוי בשתי התקופות שניהלתי את הבימה. ב-1956 שאלו השחקנים 'מה אני
"אבל הבעיה היא אני. אני לא שייך. אחרי שפורק הקולקטיב של הבימה משהו נקרע אצלי מבפנים. איבדתי את הבסיס לכל החיים שלי בתיאטרון. התיאטרון נעשה תיאטרון רגיל. לפעמים טוב, לפעמים רע. אני מאמין בלהקה. בתיאטרון הקאמרי לדוגמה - גם היום, שמרו על יוסי גרבר, על דדי תאומי, על יוסף כרמון. שחקנים שכולם אחרי גיל 70. בהבימה לא שמרו".
"זה לא שהשחקנים של היום פחות טובים. יש היום שחקנים מצוינים. אפילו אולי טובים יותר, משכילים יותר ומהירים יותר ממה שאנחנו היינו. אבל כשיש להקה, זה כמו בקבוצת כדורגל, ששחקן מוסר הצדה ואתה חושב שהכדור ילך לעזאזל ופתאום מגיע מישהו משום מקום ולוקח אותו. כי ההוא התחיל לרוץ לפני המסירה. כי הוא ידע שהמסירה תבוא ולאיפה תבוא.
"כשאני משחק עם ליה קניג הבמאי יכול לנוח. אני יודע מתי ליה מסתובבת, מתי היא שותקת, מתי היא עושה כל דבר. תיאטרון זה עבודת צוות. וצוות עובד יותר טוב כשהוא מכיר וחי יחד".
נוח לך עם אושרי כהן, אלי יצפאן, אדיר מילר, יהודה לוי ודומיהם בקאדר של הבימה השנה?
"אני מסכים שזה נראה לא טוב. זה נראה כאילו עושים את זה בשביל הכסף וכנראה באמת עושים את זה בשביל הכסף. זה גם נותן מסר לא טוב לשחקנים צעירים. אל תלמדו משחק, אל תעבדו קשה, תהיו מפורסמים מהטלוויזיה ויהיה בסדר.
"יכול מאוד להיות שהבימה לא צריך להיגרר לתחרות מול הטלוויזיה, אבל אז יגידו לך בהבימה שאין להם כסף. האם הצגה כמו 'החותנת' (קומדיה עם אדיר מילר - י"א) זה מה שמביא את הכסף? כן, כנראה. אבל זה עצוב כי זה לא שייך להבימה".
אתה אומר את זה להבימה?
"קודם כול, בתור מי שהיה יו"ר ועד של שחקנים הרבה שנים, אני יודע שעם שחקנים לא כדאי לצעוק 'אחריי' ולהסתער, כי אתה תישאר לבד. שחקנים ימכרו את האמא שלהם בשביל תפקיד. או אפילו בשביל רמז מההנהלה לגבי תפקיד. חוץ מזה, מאז שיצאתי לגמלאות לפני עשר שנים, מסיבות שלא ממש ברורות לי, לא שיחקתי כמעט בהבימה. אז אני לא מרגיש נוח להטיף. לא כי אני מפחד. פשוט הפסקתי להילחם כי אין סיכוי לנצח".
למה לא? אולי עכשיו, כזקן השבט, יקשיבו לך.
"אין לי אנרגיה לזה. כשהבימה הוציאה אותי לגמלאות בכוח, פתאום ראיתי שאני כבר לא שייך. הייתה אז מדיניות להיפטר מכל הדור שלנו. חוץ מליה קניג, שחוץ מהיותה שחקנית יוצאת מהכלל היא גם מביאה כסף לתיאטרון, כי קהל נורא אוהב אותה.
"אבל ככה זה בכל התחומים. מורידים את המייסדים. אנחנו דינוזאורים. ההרגשה הייתה שהמנהלים החדשים רוצים חידוש. את התמונות של ההצגות הראשונות בשחור?לבן של הבימה במוסקבה החליפו בתמונות חדשות ובצבע של ההצגות שעשו אז. ואז הבנתי. רוצים לוק חדש. ושלוימל'ה בשבילם זה אלטע זאכן שמפריע לכולם. אין בארץ תרבות של הערכה לוותיקי המקצוע בשום מקצוע ובמיוחד לא בתיאטרון".
מעליב?
"כן. זה מעליב שלא יודעים מי אתה ומה עשית. באנגליה אין סיכוי שלא ידעו מי זה ג'ון גילגוד כשהוא היה בן 80. בארץ גדל דור שלא מכיר שום דבר. אתה בא לבית ספר למשחק היום, הם יודעים מי זו רובינא? לא. כי המורים שלהם שם זה שחקנים מתוסכלים שלא מלמדים אותם. ובית הספר מספק להם רק הזדמנות להתפרסם. ומהר".
הוא נולד בירושלים בשם שלמה פרידמן. כשהיה בן ארבע התגרשו הוריו והחליטו שאיש מהם לא ייקח אותו, ושלחו אותו לנדוד בין שורה ארוכה של פנימיות. עד שבשנת 1947 הצטרף לבית הספר לדרמה של הבימה.
התקופה ההיא, כילד חוץ בפנימיות שונות, היא ללא ספק האלמנט הכואב ביותר והבולט ביותר באישיותו. הוא מתוודה בהצגה שאת כל התפקידים שלו הוא לוקח מאותו רגע כואב שבו אמרה לו אחת מחברותיו של אביו'שיילך לבית יתומים'. כשהוא מספר את הסיפור הזה בהצגה עיניו מתמלאות דמעות.
וכשאני מספר לו על אמרתו של חוקר הקולנוע אנדרה באזין ש"אין טעם בכיבוש העולם אם איבדת את עולמך בילדותך", ותוהה אם חשב פעם שהמשחק משמש לו כתחליף לאותה אהבת הורים אבודה, הוא מחבק אותי חיבוק קטן ומהיר. "זה יפה מאוד מה שאמרת. קולע בול. אין מה להגיד. זה נכון מאוד".
יש לך גם קצת שפת גוף של ילד. כאילו אתה שומר על הילד שבך בכל מחיר.
"אתה עושה חיקוי בכלל לא רע שלי (צוחק). יש בזה משהו. שמע, יושב פה מולך יהודי בן 80 שלא סולח להורים שלו עדיין. אבא שלי מת בשנת 1947. 1947! 62 שנה, ואני עדיין מתווכח איתו. על מה אני מתווכח איתו? מה אני כועס עליו? האיש מת כל כך הרבה שנים. ובכל זאת. כנראה כבר אמות ככה.
"הילדות שלי היא החלק הכי משמעותי בחיים שלי ואני מדבר על זה גם בהצגה שראית. שבצורה זו או אחרת כל התפקידים שלי מגיעים מתוך הילדות שלי, מתוך ההורים שלי שנטשו אותי, מתוך 13 הפנימיות השונות שגדלתי בהן. זה מעניין מה שאתה אומר, כי אצלי הילדות היא גם הדבר הכי שמור.
"עד היום אני לא מספר הכול. יש דברים שסיפרתי בספר שלי ("הנשמה התשיעית"-י"א), ויש המון מקומות שעליהם לא סיפרתי. כי זה כואב מדי ואישי מדי, מה שקרה לי שם כשהייתי ילד לבד. גם כשהייתי ילד לא סיפרתי. החברים הכי טובים שלי מקיבוץ משמר העמק לא ידעו את כל הסיפור, כי כשאתה ילד אתה לומד להגן על עצמך. אתה פוחד שתריב למחרת עם אותו חבר ואז הוא ישתמש בזה נגדך ויגיד לך'לך לבית יתומים'. עדיף לך לסתום את הפה".
כשהוא אומר זאת מופיע משהו מתכתי בקולו ובעיניו הכחולות, והילד שהסתיר כל החיים את קורותיו וידע להיזהר מכולם, מופיע שוב.
אולי בגלל זה אתה מתעקש על השם שלוימל'ה ולא שלמה.
"כן. זו השריטה, זה הכאב. זה לא שאני שומר על הילדות בכוח, היא חלק כל כך גדול ובלתי נפרד ממני, שאני לא יכול להיפטר ממנה".
כשנעשית הורה בעצמך הטריד אותך שלא תדע מה לעשות?
"באמת לא ידעתי מה עושים ואיך מתנהגים. לא נישקו אותי לילה טוב בחיים. לא ידעתי שצריך. מזל שהיה לי את אשתי והיא ידעה עם מי יש לה עסק. ואז גם הילדים ידעו עם מי יש להם עסק. אני הייתי ילד של מלחמה. יש אצלי מתחת לעיניים הכחולות, והסיפורים והנחמדות, משהו אפל.
"אם אני מרגיש מותקף, אפילו בטעות, אני מיד מתקיף ראשון ואז אני מסוכן, כי לא חשוב מי עומד מולי. ולפעמים אני מגזים וטועה, אבל אני לא יכול להתאפק. זה אוטומט של ילד שמגן על עצמו לפני שיכו אותו. אז למדתי מאשתי מה לעשות.
"דיתה נתנה לי, לאט לאט, להתרגל ולהבין מה זה להחזיק ילד. הפסקתי לצאת, הפסקתי לשתות, יצאתי מכל החבורות. לאט לאט למדתי מה זה אומר להיות אבא ולהחזיק בית. אשתי דיתה, תבורך, כבר היה לה ניסיון עוד לפני שנולדו הילדים, שאיתי צריך סבלנות. שמע, לא קל להיות אשתו של שחקן. אנחנו לא נורמלים. מתעסקים רק בעצמנו, אוהבים רק את עצמנו.
"לקראת פרמיירה אי אפשר לדבר איתנו בכלל. בבית, נניח, לעולם לא אומר 'שקט'. לא צריך. גדלתי בבתי יתומים, 40 ילדים בחדר כל הזמן. לומדים להתרכז בכל תנאי. אבל אני נעשה יותר אטי בהכול בשבועיים האחרונים. ובבית כבר יודעים לבד, להניח לי".
בנו הבכור, בן בר-שביט, דרמטורג, מתרגם ועורך, הוא רווק ומתגורר כרגע עם הוריו, ויש לו עוד שתי בנות, צעירות יותר, גרושות, שתיהן, לדבריו, לא עובדות כרגע בעבודה מסודרת. "כשראיתי את הגברים שהביאו הביתה", הוא מחייך בשובבות, "אמרתי לעצמי שזה ייגמר לא טוב. אלה היו גברים שאוהבים נשים כנועות. נשים שמסתכלות עליהם בהערצה. ואצל הבנות שלי זה הפוך. הן צריכות גבר שמסתכל עליהן בהערצה. אין ספק שיש בהם משהו שונה, בכל שלושת הילדים שלי".
תהית אם זה משהו ממך? סוג של ירושה? חוסר היציבות המשפחתית, לדוגמה.
"אולי, אבל אני לא אוהב לדבר על זה. גם הם לא אוהבים שאני מדבר על זה. אז בוא נעבור נושא. או שאחר כך לא אוכל לחזור הביתה".
הוא נראה בריא וחזק למדי לגילו, צלול, בהיר ומלא סיפורים כרימון. אבל כשמסתכלים קצת יותר טוב אפשר פה ושם לראות את השנים. ידו רועדת מעט, פה ושם הוא מתבלבל בטקסט במהלך החזרה וכשנותנים לו טקסט שכתוב באותיות גדולות יותר הוא מגחך לעצמו גיחוך קטן.
עם זאת, את הצגת היחיד שלו, הוא פותח באומרו שעל אף שזה יום הולדת 80 שלו (מקסים בעיניי שבכל הצגה הוא משקר שקר לבן קטן, ואומר לקהל שהיום הוא יום הולדתו, כי ככה הוא מקבל עוד סיבוב אחד של מחיאות כפיים), הוא לא פוחד מהמוות. רק מפחד לשכוח.
ואני שואל, האם הוא באמת לא פוחד מהמוות. כאן מגיעה שתיקה ארוכה של בר-שביט, שבדרך כלל דווקא עונה במהירות.
"המוות עצמו לא מעסיק אותי", הוא אומר לבסוף. "אבל הפחד מכאבים ומחלות כן. יש לי סף כאב נמוך ואני היפוכונדר גדול מאוד. קצת לחץ בצד, ואני כבר גוסס. דקירה באצבע, אני צורח. אם הייתי יכול הייתי ישן כל לילה בחדר מיון, רק ליתר ביטחון.
"מזל שמשפחתי כזאת רגועה, שקטה ואטית. הם מאזנים אותי. ודווקא אני בריא מאוד. ארבעה ימים אחרי ניתוח של ארבעה מעקפים ומסתם חדש שעשו לי באיכילוב שלחו אותי הביתה בניגוד לרצוני. הפחד שלי הוא לאבד את הכושר ולהיות תלוי באחרים, כמו שאני רואה בהמון בתי אבות שאני מופיע בהם. ובשבילי, כשחקן, יותר מהכושר הפיזי אפילו, הזיכרון הוא הכושר החשוב ביותר.
גם ההצגה עוסקת בקפיצות זיכרון, לא בהכרח בסדר כרונולוגי. אז זה הפחד ובמובן רב בזה מטפלת ההצגה, שהמכונה פתאום תחדל".
אתה אדם פסימי?
"לגמרי. זו ילדות של ילד חוץ שגדל בלי הורים. אתה תמיד מחכה לרע מכול וככה לא תופתע ולא יתפסו אותך לא מוכן. לפני כל הצגה אני בטוח שיהיה אסון גדול".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם