הדור השלישי: במאי התיאטרון שעבר מגרמניה לתל אביב
במאי התיאטרון הגרמני טורגה קיבלר עזב את גרמניה לפני חצי שנה ועבר לתל אביב. בראיון לקראת פסטיבל "פותחים במה" בבית ליסין, הוא מספר מה בדיוק הוא מחפש כאן
השנה יעלו שלוש קו-פרודוקציות, שתיים כהפקות מלאות - "סינדרום השלום" ו"תרופה", ואחת בקריאה מבוימת - "אבא שלי". עבור התיאטרון מדובר אמנם בפרק השלישי והאחרון של הפרוייקט, אולם עבור טורגה קיבלר, במאי ומחזאי "סינדרום השלום", מדובר בתחילתו של פרוייקט אחר, שכן לפני כחצי שנה עזב את גרמניה ועבר להתגורר בתל אביב.
"ביוני 2010 קיבלתי שיחת טלפון מהמנהל האמנותי בהיידלברג שהציע לי לעשות פרוייקט משותף עם תיאטרון בישראל. שלושה שבועות אחר כך כבר הייתי על מטוס לישראל, להתחיל בתחקיר להצגה אודות מתנדבי שלום גרמנים", הוא מספר.
ידעת מה אתה מחפש?
"לא, אבל ידעתי מה מעניין אותי. יותר ויותר גרמנים צעירים באים לאיזור, לישראל ולרשות הפלסטינית. יש כאלה שבאים להתנדב ולעזור לניצולי שואה ויש כאלה שבאים כדי לסייע לאוכלוסיות פלסטיניות להיאבק על הזכויות שלהם. כך או כך, הם באים לכאן כדי להיות מעורבים. עניין אותי לבדוק את הקשר של גרמנים לישראל לא בפרספקטיבה של העבר, אלא מה קורה כרגע, בהווה."
יש לא מעט ישראלים שעושים את הדרך ההפוכה, לגרמניה ואירופה.
"כן. מעניין לבדוק למה הדור השלישי - מושג שיש רק בישראל ובגרמניה, אגב - עושה את הדרך הזאת, מה זה הדחף הזה. זה בדיוק מה שרצינו לברר. ניסיתי לחשוב מה גורם להם, לבני הדור השלישי, לבוא לכאן. תחושת הרפתקנות? רגש אשמה? נסיון לכפר?"
אולי אחריות זו המילה שאתה מחפש?
"אני חושב שהדור השלישי מחפש את הקשר לישראל של היום. גרמנים צעירים מגיעים לפה כדי לנסות ולפשר, לראות איך הם יכולים לקחת חלק בפתרון הסכסוך הלא נגמר הזה עם הפלסטינים. לגרמנים יש חיבור מאוד בסיסי ליהודים וישראלים, ולכן הסכסוך
ומה קורה להם כשהם מגיעים לפה?
"אני חושב שכיום יותר ויותר גרמנים מוצאים את עצמם פרו-פלסטינים אבל כשהם מגיעים לפה ופוגשים את הישראלים, שבעצם מאוד קרובים אלינו בתרבות ובתפיסת העולם, ישנו בלבול מאוד גדול כי דברים לא כל כך פשוטים כמו שנדמה. עולה השאלה האם מותר לבקר את ישראל, וכמה, ולפעמים מרגישים שאולי אין להם זכות בכלל לעשות את זה."
ועדיין, עושה רושם שבאירופה פחות ופחות אוהדים את ישראל.
"תראה, דעת הקהל בגרמניה כלפי ישראל נמצאת היום בנקודת שפל מסיבות פוליטיות לגמרי. היום בשלים יותר לעשות את ההפרדה בין זיכרון העבר לבין מעשים המתרחשים בהווה שלא תמיד יש להם הצדקה. גם אני, כגרמני לא יהודי, התעניינתי במה שקורה בישראל אבל לא באופן יוצא דופן. עד לפני שנה בכלל לא חשבתי שאבוא לבקר פה והנה אני כאן, למרבה ההפתעה."
הדרך שעשה עד שהגיע לתל אביב אכן מפתיעה. קיבלר (39) נולד וגדל בקאפלן, עיר קטנה על גבול גרמניה-דנמרק. הוא למד מדעי המדינה ויחסים בינלאומיים, אך לדבריו תמיד קינן בו "הוירוס המדבק הזה" לבמה ודי מהר החליט שזה התחום שלו. אחרי כמה התנסויות בפרינג' הגיע למנהיים, שם התמקצע בבימוי בתיאטרון הלאומי. את אשתו יעל, מתכננת ערים, הכיר במסגרת התחקיר להצגה. הם התחתנו באפריל האחרון, ביום של הפרמיירה של ההצגה בגרמניה, ומתגוררים בתל אביב.
"ביום שנחתנו בישראל מישהו סיפר לי שלמחרת יש הפגנה במקום בשם בילעין ומגיעים אליה הרבה גרמנים ושכדאי לנו ללכת. בהסעה לשם פגשתי כמה ישראלים ומאוד הופתעתי. לא הבנתי למה ישראלים מפגינים בעד פלסטינים ונגד ישראל. הייתי המום מכל האינפורמציה הזאת ומהתדרוך שקיבלתי: לא להתקרב יותר מדי לגדר, להימנע מעימותים, לברוח כשיורים, לא להיבהל מהגז המדמיע. נכנסתי להלם מוחלט. באותה ההסעה ישבה לידי ישראלית, שהיום היא אשתי".
וההלם הזה עדיין קיים?
"פחות. אבל עדיין יש הרבה מה ללמוד ולהבין. פה כולם מבקשים שתהיה לך דעה, מחפשים את השורה התחתונה. בהתחלה ניסיתי להתחמק מזה ולשמור על ריחוק נייטרלי, על אובייקטיביות, אבל אז הבנתי שאין טעם. אני יכול להגיד שאני לאט לאט מרגיש חלק, בכל זאת, אני חי פה. זו תקופה מאוד מרגשת להיות בתל אביב. הלכתי עם אשתי להפגנת ה-400 אלף בכיכר המדינה, והתחושה היתה שנעשית היסטוריה ושאנחנו חלק ממנה."
אתם שניכם דור שלישי, בעצם. כל אחד מהצד שלו.
"נכון", הוא מחייך. "לילדים שלנו יהיו הרבה שאלות".
פרוייקט "קשרי משפחה" של בית לסין יעלה בשישי ושבת הקרובים (23-24.9) בבית ציוני אמריקה בתל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם