אמנות בסימן שאלה
בתערוכה חדשה, "סימן", מתמודד עדו בר-אל, ראש המחלקה לאמנות בבצלאל, עם הביקורת, עם האכזבות ועם החרדות
עידו בר-אל צילום: יחסי ציבור
"אני פסיכולוגיסטי מאוד כלפי עצמי", אומר בר-אל, "אני מדמה את עצמי לאדם שהולך בערפל. אני לא מפחד מהערפל, אבל יודע שאני יכול להיפגע. באמנות אפשר ליפול ולקום-זה מה שיפה. לצאת לתערוכה זה לצאת מהערפל".
בר-אל , אמן מוערך וראש המחלקה לאמנות בבצלאל, זנח בשנים האחרונות את סגנונו המוכר, את הדימויים המצוירים על גבי אובייקטים מהרחוב, ועבר להתנסות במבע טהור, בפעולה הציורית שאינה מבקשת פענוח לוגי אלא התייחסות רגשית אינטואיטיבית.
"התבגרות הופכת אותנו לאנשים של מרכז, פחות סוערים", הוא מסביר. "גם הציורים שלי פחות שמחים ומצחקקים מאשר העבודות המוקדמות. אולי גם אני פחות שמח. המציאות פחות שמחה. גיל 50 הוא פחות שמח. בתערוכה על שנות ה-80 שהייתה עכשיו קיבלתי תגובות כמו 'כמה טוב היית אז'. אנשים מתגעגעים מאוד לעדו של שנות ה-80 וה-90 ואולי גם אני לפעמים מתגעגע".
עד כמה חשובות האהדה של הציבור והביקורת?
"הפרגון חשוב. מצד קולגות, ציבור, מוסדות וגלריות ומצד הביקורת. בכוחה של ביקורת לקבוע מי משמעותי ומי לא. העובדה היא שכדי להישאר מוביל צריך להיות חשוף ולהקשיב לביקורת, גם אם אתה לא סובל את המבקר ולדעתך הוא בור ועם הארץ. אם לא אוהבים אותך זה כואב. הרבה פעמים אמרו לי לא".
וזה נעשה קל יותר עם השנים?
"כן ולא (צוחק). הייתי על סף כניסה לכמה גלריות יוקרתיות בניו יורק ופספסתי את המומנטום. הסתובבתי עם הדילרים הכי חשובים שאהבו אותי ולא קרה עם זה כלום. מצד שני הצגתי בהמון מוזיאונים אירופיים שגם אמנים אמריקנים מצליחים מתקשים להיכנס אליהם".
חש חובה לעזור לקהל
ביקורת היא מנת חלקו של בר-אל גם בכובעו כראש המחלקה לאמנות בבצלאל. הוא מודה כי בעבר ניהלו מורים מלחמות על גב התלמידים וכי הדיונים, בעיקר בביקורות, נוטים לפרקים להיות נוקבים וחריפים (כפי שנחשף בהרחבה בכתבה "תמונות קשות" במוסף זה). אולם לטענתו, הסגנון השתנה בשנים האחרונות. "אומרים לנו שאנחנו שמים אנשים בצמר גפן, באינקובטור.
יש שסבורים שאנחנו מועלים בתפקידנו כי העולם האמיתי אכזר יותר ואנחנו
מתחשבים מדי. אנחנו מתעסקים במדיום שמצריך לשים את הלב והנשמה על השולחן ואנחנו רוצים שהתלמידים ישימו אותם על השולחן בקול גדול. גם לנו, המורים, יש את המטענים שלנו, וזה חיבור טעון. אמנות היא תהליך של הקשבה. אתה לומד להשמיע כדי שיקשיבו לך".
במידת מה גם "סימן" עוסקת בהקשבה. "אני רוצה לעזור לציורים שלי לדבר", מסביר בר-אל, "יהיו במוזיאון מפגשים ושיחי גלריה. מחובתי לעזור לקהל להבין".
למה הקהל צריך עזרה?
"אולי לעזור זו לא מילה נכונה. אנשים באים עם חסמים וסגירויות, התנגדויות מכל מיני סוגים. כשאתה שם כדי לארח, כשיש פנים מאחורי הכתם, קל יותר להשיל אותם".
גיל 50 הוא בדיוק הזמן לחוות משבר ולהתחיל להתאמן לקראת תחרות איש הברזל. גם אצלך?
"אצלי זה קרה בגיל 47. במהלך אימונים לטריאתלון לקיתי בלבי. עברתי התקף לב קשה ביותר, שבוע שלם היו לי כאבים והתעלמתי מזה עד שהמשפחה לקחה אותי בכוח לבית החולים. יש פחד מוות, בוודאי, אבל אני לא מחשב את קצי לאחור. בינתיים אני לוקח כדורים, ממשיך לעשות ספורט, רץ, עושה ספינינג, שותה, על אף שהרופאים לאו דווקא מרוצים מזה. יש בי צד הרסני, מתמכר, אבל אינני זקוק לתוספות כדי ליצור".
נא להמתין לטעינת התגובות
