היום בו המוזיקה מתה
היום, ממש היום, המוזיקה מתה. כך טען דון מקלין, כשחיבר ושר את American Pie. גיל מטוס מתלווה אל מקלין במסעו אל אמריקה שבורה ומתמוטטת של שנות ה-60, ואל סמלי תרבות שנותרו מאותתים עד היום בו המוזיקה תמות, או תיוולד, מחדש
משתנה עיקרי המסביר את עוצמתו של השיר ואת הצלחתו הוא הטקסט שלו, אשר במשך שנים רבות העסיק מעריצים רבים שניסו לפענח את הסיפור ואת המטפורות הרבות שהציג במסגרתו מקלין. פרשנויות רבות נכתבו עליו, חלקן הציגו ניתוחים מעמיקים שהציעו הסבר לכל שורה ושורה, בעוד אחרות הציגו ניתוח כללי יותר. המשותפת לכולם הייתה הסכמה אחת לגבי משמעותו הרחבה: "American Pie" היה שיר נוסטלגי לאמריקה של שנות ה- 50, אמריקה התמימה, הפשוטה, השמרנית; אמריקה של פאי תפוחים מסורתי ושברולט. אמריקה של אלביס פרסלי ושל רוקנ'רול, אמריקה גאה שבוטחת במנהיגיה, אמריקה שעתידה לאבד את בתוליה.
מקלין מתגעגע בשיר לתקופה הזו, לתקופת נעוריו היפה, ויוצא נגד כמה מהמיתוסים התרבותיים הגדולים שצמחו בעשור של שנות ה- 60 הנחשקות. בוב דילן, ה-Beatles, ה-Rolling Stones, ג'ניס ג'ופלין ופסטיבל וודסטוק מוצגים כמושאי הביקורת העיקריות בשיר, וכאלו שאחראים על דרדורה של התרבות האמריקנית שסטתה מדרך הישר.
כל אחד מהבתים בשיר מסתיים במשפט "The day the music died", היום שבו מתה המוזיקה. משפט זה מיוחס לתאונת מטוס שהתרחשה ב- 1959. ב- 3 בפברואר של אותה שנה התרסק מטוס קל במדינת איווה שבארה"ב, ובהתרסקות נהרגו שלושת המוזיקאים: באדי הולי, ריצ'י וואלס ("לה במבה") וג'י.פי ריצ'ארדסון, המוכר יותר בכינויו The Big Bopper. מותם של שלושת הזמרים הגדולים האלה נתפס כאירוע מכונן לשינוי שעתיד לבוא על מוזיקת הרוקנ'רול. עבור מקלין, היום
שני הבתים הראשונים בשיר עוסקים בגעגוע נוסטלגי לרוקנ'רול של שנות ה- 50. מקלין חוזר אל נעוריו כמחלק עיתונים ומספר על העצב הגדול שמילא אותו כששמע על התרסקות המטוס ומות גיבוריו. הוא נזכר בתקופה בה המוזיקה התאפיינה בפשטות וגרמה לו לחייך ויותר מכל לרקוד - לחלוץ את נעליו לצלילי הרוקנ'רול ולפזז על רחבת הריקודים.
הפזמון הוא פרידה מאמריקה הישנה והטובה, והיא נעשית דרך מספר סמלים. מקלין נפרד מהפאי האמריקני שמסמל יותר מכל את המסורת, השגרה והפשטות של אמריקה. הוא נפרד גם מהנערים הטובים ששותים וויסקי אמריקאי. מקלין אף נפרד מאייקון נוסף בהווייה האמריקנית – מכונית השברולט, שמגיעה למזח, אך המזח יבש. זוהי פרפראזה שלו לג'ינגל פרסומת של חברת המכוניות משנות ה-50. הפזמון מסתיים בשורה: "This will be the day that I die", בפרפראזה נוספת, הפעם ללהיט של באדי הולי -"That'll Be the Day", שמסתיים בשורה המצמררת שמבשרת על מותו – "That'll be the day that I die".
Oh, and while the king was looking down"
"The jester stole his thorny crown
ב- 'Like a Rollin’ Stone' דילן העביר ביקורת על החברה האמריקנית שאיבדה את ערכיה וכעת היא נעה כמו אבן מתגלגלת, לבד, ללא עבר, ללא כיוון וללא דרך חזרה הביתה. מקלין אימץ את אותה הביקורת, אך הפנה אותה בחזרה כלפי דילן (או כפי שכינה אותו בשיר "ליצן החצר", The Jester) שנע בעצמו לעבר ניהיליזם. דילן הואשם בכך שלקח את המוזיקה ששייכת לעם וניכס אותה לעצמו בכך שהוכתר למלך החדש ודחק הצידה את אלביס פרסלי – המלך של הרוקנ'רול - שבאותה התקופה איבד מהפופולאריות שלו.
"The marching band refused to yield"
"Helter skelter in a summer swelter"
השיר 'Helter Skelter' נכתב במקור על ידי פול מקארטני ומופיע ב'White Album' של הביטלס. הרוצח צ'ארלס מנסון הושפע מהלהקה וראה בשיר ובאלבום נבואה מפורטת מאד למלחמת גזעים שעתידה לבוא כתוצאה מהמתח בין הלבנים והשחורים בארה"ב. בשנות ה-60 וה-70 מנסון הנהיג קבוצת מעריצים צעירים שכונתה "המשפחה". חבריה האמינו במשנתו של מנסון וחלקם אף מושפעים ממנה עד היום. מנסון אף עמד מאחורי מספר מעשי רצח אלימים במיוחד, כאשר בחלק מזירות הפשע נמצאו כיתובים בדם הקורבנות כמו 'Death to Pigs' ו – 'Helter Sketler', כיתובים שמראים את הקשר בינו לבין "האלבום הלבן" ומלמדים על העוצמה השלילית הרבה שהייתה למוזיקה של הביטלס.
"Now the half-time air was sweet perfume"
מקלין לא פסח גם על פסטיבל וודסטוק שהתקיים ב-1969. הוא ראה בו קונצנזוס של דור מסומם אבוד, או, ליתר דיוק, דור שאבד בחלל. בכך הוא יצר קישור מעניין לנחיתה הראשונה על הירח שהתרחשה באותה השנה. השפעותיו של אירוע מכונן זה הדהדו היטב בצלילי המוזיקה והשפיעו רבות על הסאונד הפסיכדלי של סוף שנות ה- 60 ועל זרמים ברוק המתקדם, כגון Space Rock, שהתפתחו בתחילת שנות ה- 70 ועסקו בחיפוש אחר צלילים חלליים.
מקלין מספר על ציפור שעפה לגובה של שמונה מייל אך התרסקה על הדשא. זוהי מטאפורה ללהקת ה-Byrds שהתפרסמה בזכות הקאבר המרענן שלה לשיר 'Mr. Tambourine' של בוב דילן ב- 1965 ולשיר 'Turn Turn Turn' של פיט סיגר. שנה לאחר מכן, ב- 1966, הם הוציאו את הסינגל 'Eight Miles High', שנחשב לאחד מאבני היסוד של המוסיקה הפסיכדלית.
בהקשר של וודסטוק, מקלין אף מזכיר בשנית את ליצן החצר ששוכב בצידי הכביש. זהו כמובן דילן שנפצע בתאונת האופנוע הקטלנית ב- 1966, תאונה שמנעה ממנו להופיע בפסטיבל ואף היוותה נקודת מפנה חשובה בקריירה שלו.
"So come on: jack be nimble, jack be quick! Jack flash sat on a candlestick, Cause fire is the devil's only friend"
הבית החמישי תוקף את אחת מהלהקות הגדולות, המעצבנות והשנויות במחלוקת בהיסטוריה של הרוק - ה-Rolling Stones. מקלין מתחיל בפרפראזה לשיר 'Jumping Jack Flash' וממשיך אל אחת מן הטרגדיות בהיסטוריה של הלהקה: ב- 1969 הרולינג סטונז ארגנו פסטיבל חינם-אין-כסף למעריצים באלטמונט, קליפורניה, יחד עם הלהקות Jefferson Airplane ו- Flying Burrito Brothers. משיקולים של חוסר תקציב, את הקונצרט אבטחו חברי אגוד האופנוענים Hell’s Angels, שמוזכרים בשורת הביקורת: "No angel born in hell". שילוב של אלכוהול וסמים יצר מתח בין הקהל למאבטחים.
הפעם הראשונה בה המצב התלקח לאלימות של ממש הסתיימה בכמה מהלומות שספג סולן ג'פרסון איירפליין. אך כשהסטונס עלו לבמה העניינים הפכו למתוחים יותר ויותר, וזמן קצר לאחר שהלהקה ניגנה את 'Sympathy for the Devil', האלימות באיזור הגיעה לשיאה כאשר מעריץ אפרו-אמריקני בן 18 נרצח.
זו הייתה הפעם האחרונה שהלהקה ניגנה את השיר "סימפטיה לשטן" בעשור שלאחר מכן, אם כי תמיד אפשר לומר שזהו רק עשור אחד מיני רבים ומתוך קריירה אינסופית של הסטונס. ההופעה והמקרה תועדו בסרט 'Gimme Shelter' שיצא כשנה לאחר האירוע. עבור מקלין, מדובר היה באירוע מכונן נוסף שלימד על סוף עידן התמימות, על כוחה הרב של המוזיקה ועל התוצאות ההרסניות שלה.
"The father, son, and the holy ghost,
They caught the last train for the coast "
סופה של ג'ופלין ביטא את את חטא ההיבריס שלה. היא שיחקה את תפקיד הילדה המורדת, כשלמעשה לא הצליחה להתמודד עם הסתירה הזו. השבריריות האמיתית שבה רק התעצמה עד שהביאה למותה, יש שיאמרו הבלתי נמנע.
אין ספק ש'American Pie' מציג נקודת מבט אחרת, פחות אטרקטיבית ופחות ורודה על שנות ה-60 האמריקאיות בכך שהוא תוקף את המיתוסים הגדולים של דור ילדי הפרחים ואת הקונצנזוס שרווח באותן שנים פרועות. הויכוח האם דון מקלין צדק או טעה בניתוחו הוא תפל ואינו רלוונטי; מה שמעניין ללמוד מהטקסט הזה הוא שהגישה השמרנית לעולם אינה דועכת, ובכל דור ודור תשמענה זעקות רומנטיות ונוסטלגיות כלפי הזמנים הטובים שהיו ואינם.
עבור מקלין המוסיקה מתה בדיוק לפני 50 שנה, עבור מבוגרים ממנו היא מתה עוד הרבה לפני, ועבור אחרים היא מתה ממש לאחר התקופה אותה הוא מבקר. עבור רבים היא מתה כשהצורבים הביתיים ותוכנות שיתוף הקבצים הפכו לנורמה, ועבור אחרים זו התקופה שדווקא בה היא פורחת ומלבלבת כפי שמעולם לא פרחה.
האם המוזיקה מתה כששווקה בדור השלישי או שמא הלכה לעולמה עם תוכניות ריאליטי שיוצרות כוכבים בפס יצור? כנראה שגם במקרה זה, הכול חוזר אל שאלת הגבולות: היכן עובר הקו? והתשובה היא: כל אחד מאיתנו מותח אותו במקום אחר. תמיד יהיו אלה שיספידו את התרבות בכלל ואת המוזיקה בפרט, וחוץ מזה, הספדה היא עסק רווחי גם אם אין לך פינגווין. תראו את מקלין, הוא יכול לשבת עם כוסית וויסקי ופאי תפוחים ולהאזין לבאדי הולי כל היום, כי הוא כבר לא צריך לקום יותר לעבודה.
* גיל מטוס הוא שדרן, כתב, עורך המגזין באתר 106FM ומפיק שידורים ברדיו קול הקמפוס.
נא להמתין לטעינת התגובות
