ראשי » תרבות » תיאטרון ובמה » תיאטרון

ניקו ניתאי: אדיפוס בתחנה המרכזית

בהצגה החדשה "אדיפוס בקולונוס" מוקרן סרטון שבו אדיפוס הקשיש מהלך בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב בלוויית שתי בנותיו, כשהוא מחפש חלקת קבר במציאות ניקו ניתאי, בן 73 ואב לשתי בנות, מנהל את תיאטרון קרוב בתחנה המרכזית, ומסכם את הקריירה שלו כתימהוני המוערך של התיאטרון הישראלי

ניקו ניתאי מתלונן על השעה המוקדמת שבה נדברנו להיפגש. לא כי לא בא לו לקום. הבעיה היא פספוס שחיית הבוקר הקבועה שלו בים. כשאני תוהה בעדינות אם הוא התחרפן קצת, יען כי מדובר ביום כפור מטורף, הוא צוחק.

"אני שוחה בכל בוקר", הוא מספר. "לשובר גלים וחזרה. אם כי לאחרונה לא יצא לי בגלל החזרות. בים אני נפרד מדברים. מתנקה. חושב מחשבות. אם משהו הרגיז אותי או הטריד אותי במהלך היום, כשאני נכנס למים ושוחה פתאום אני מרגיש שהדבר הזה נכנס לפרופורציות וכשאני יוצא מהים הוא כבר לא מטריד אותי.

"אני יוצא צח ונקי ותמים כמו תינוק. בים אני גם נפרד מאנשים שאהבתי ומתו - ממוסקו אלקלעי, מחנוך לוין, ממונדי יוסף. פעם הייתי שוחה בחוף מציצים אבל בתקופה האחרונה התברגנתי, התחר לתי לשחות בחוף גורדון שהוא יותר איכותי. אתה חייב לנסות, זה נהדר".

אין סיכוי. אני טובע עוד בחוף, מראש, כמנגנון הגנה.
"באמת כמעט טבעתי איזה פעמיים שלוש. קרה פעם אחת שהרגשתי שהים סוחף אותי ושאני לא יכול לחזור וחשבתי שזהו זה, גמרנו, אבל עשיתי בחוכמה, אני חושב. נתתי לזרמים לסחוף אותי ולא בזבזתי כוח בלהילחם בהם ובסוף באמת לקח אותי הזרם לחוף. רק מה, זה היה החוף של הדתיים וזה היה היום של הנשים. אני חושב שמאוד הפתיע אותן לראות אותי ככה עם הזקן והכול, יוצא מהמים פתאום".

מה עבר לך בראש כשחשבת שלא תחזור?
"חשבתי שהים לא יעשה לי דבר כזה כי הוא חבר שלי. וחשבתי גם שאני לא יכול לעשות את זה לבת שלי דורית, כי היא הייתה אז בהיריון, אז זה קצת הרגיע אותי".

קרה לך כבר בעבר שהרגשת קרוב למוות?
"כשהייתי ילד ברומניה, בזמן מלחמת העולם השנייה. שם הייתה תחושה שכל רגע החיים יכולים פשוט להיגמר. ככה סתם בקלות. זו תחושה נוראה. אני לא אוהב לדבר על זה. אבל אולי בגלל התחושה הזאת של הארעיות של החיים שגדלתי איתה, כל דבר שאני עושה, אני מתנהג כאילו זה הדבר האחרון והמכריע. לחיות או למות. אני לא חושב לטווח ארוך. זה לא כל כך טוב, אני מניח, אבל זה מה יש".

למה לא טוב?
"מפני שאתה שורף את עצמך ככה. לפעמים, כשאתה מתקשה לסחוף אחריך אנשים, אתה עשוי להיראות כמו שוטה הכפר. אבל אין ברירה. לאמנים יש עודפים, דברים שחייבים להוציא. אם לא מוציאים זה הורס אותך מבפנים וככה אנשים מגיעים לסמים ואלכוהול, לאלימות ושיגעון. אז אתה חייב להוציא דרך אמנות".

ואכן, שאלת שוטה הכפר או הגאון הנאמן לעצמו שאיש לא מבין, היא השאלה הראשונה שמתעוררת אצלי מצפייה בהצגה החדשה שלו. בסופה של ההצגה "אדיפוס בקולונוס", המגוללת את סיפורו של אדיפוס המעונה בגלות שגזר על עצמו מרצון ואת מותו הבודד בחברת שתי בנותיו, יוצאים אדיפוס והבנות לחפש לו חלקת קבר סודית.

בהפקה של ניתאי (73) המגלם את אדיפוס, סצנת החיפוש הזאת מוצגת באמצעות סרט וידאו המתרחש

במסדרונות התחנה המרכזית החדר שה (שבה מצוי תיאטרונו של ניתאי בשנים האחרור נות). בסרט אנחנו רואים את ניתאי, בעל הזקן והשיער הפרועים המפורסמים, לבוש בגלימה טקסית, אחריו שתי הבנות בסוג של טוגות, ומסביבם כל באי התחר נה המרכזית הטיפוסיים-עובדים זרים, חיילים שבור זים, סוחרים קשי יום, המביטים במחזה בתימהון הדומה לדרך שבה מביטים אנשים בחבורת משוגעים שברחה ממוסד.

השאלה הראשונה העולה היא האם ניתאי מודע לאירוניה העצמית שהוא מפגין כאן באמצעות הסרט הזה. האם הוא אומר לנו - אני יודע שכך אני נתפס בעיניכם, כמו מטורף שייקבר בתחנה המרכזית החדשה, אבל אני מוכן להיות כזה בשמחה כי זו האמת שלי, או שניתאי לחלוטין אינו מודע? התשובה, מתברר, חמקמקה.

"אני לא רוצה להגיד שהתחנה המרכזית זה הקבר שלי", הוא עונה, "אבל זה המקום שבו אני נמצא כרגע ואיתו אני מזוהה לטוב ולרע. אני כניקו, לא רק כאדיפוס הדמות. אז זה נראה היה לי מתאים. מה אני אתחיל לצלם, קברים ושדות?".

אז לקחת בחשבון את המבטים התוהים של מוכרי השווארמה.
"ברור שלקחתי וברור שהבנתי. תגיד לי, איך אפשר שלא להבין? הרי יכולתי לצלם את זה, כמו שצילמתי חלקים אחרים מהסרט, כשהתחנה ריקה. בשבת או מוקדם בבוקר. אבל בחרתי כן לצלם כשיש אנשים שם.

"אתה צריך לעשות אמנות שקשורה למי שאתה ומה שאתה ואיפה שאתה חי. הדמות הזאת של אדיפוס, האיש הזה הזקן, שיש לו שתי בנות, כמו שלי יש שתי בנות, שמחפש לו את השלווה בסוף חייו, אבל גם מסרב להשתנות, להתפשר, מחפש לו שותפים לדרכו הייחודית. הבת שלי בכתה כשהיא הייתה בחזרה הגנרלית. זו דמות שקרובה אליי בכמה מובנים, למרות שהוא יותר קיצוני ממני, כמובן".

אז החיבור שלך למחזה היה אישי לגמרי?
"הוא היה אישי, אבל גם כללי וחברתי. זה מחזה שעוסק בסוגים שונים של כוח ושלטון ובאיך שאנשים שונים מתמודדים עם הכוח הזה. איך שכוח מוחלט משחית בצורה אבסולוטית, לא משנה באיזו צורה הוא בא לידי ביטוי, ואיך הוא משתנה בידי אנשים שונים. זה נכון במקרה של מנהלי תיאטרון וזה נכון אצל פוליטיקאים. המנהיגים שלנו, בשביל להיות פופולאריים יגידו ויעשו הכול.

"ובהקשר הזה אני חושב שכבר עדיף 'כוכב נולד', ואיך קוראים לו לשני -'תרקוד איתי' או מה שלא יהיה, כי לפחות שם זה נאמר בצורה מפורשת ובבירור שעושים הכול כדי להיות אהובים. אצל פוליטיקאים זה בסתר וכאילו מתוך אידאולוגיה, שזה הרבה יותר מסוכן. זה מביא לבחירות בלתי מוסריות כמו להפוך אנשים בעזה למספרים סטטיסטיים".

יש לו שתי בנות, דורית ואביטל. הראשונה כמוהו, במאית ושחקנית, והשנייה פסיכולוגית, כמה מתבקש. "היא מטפלת בפסיכוזות של המשפחה", הוא צוחק. הוא מנהל זוגיות כבר יותר מ-20 שנה עם הכוריאוגרפית תמר רבן. לארץ הוא עלה מרומניה בשנת 1961 והתחיל להופיע בהבימה.

בשנת 1975 עיבד את הנובלה היפהפייה של אלבר קאמי "הנפילה" להצגת יחיד שאיתה הוא רץ מאז כבר כ-33 שנה, סוג של שיא עולמי. הוא עזב את התיאטרון לטובת הקמתו של תיאטרון הסמטה בשנת 1981, כשבארץ עדיין לא ידעו בכלל להגיד "פרינג".

את הסמטה הוא ניהל במשך 18 שנה ובשנת 2001 הקים את תיאטרון קרוב, שפעל בבית מרכזים בתל אביב עד ששריפה גדולה שם כילתה אותו וניתאי קיבל מעיריית תל אביב את המשכן הנוכחי שלו בתחנה המרכזית, שאיתו הוא מנהל מערכת יחסים של אהבה-שנאה.

"אין ספק שזה מרחיק הרבה אנשים", הוא אומר על המיקום של התיאטרון. "מצד שני זה מקום מיוחד ואינטימי ויש לו את הייחוד שלו. מי שכבר בא אלינו בפעם הראשונה ועובר את המחסום הזה, חוזר. אני לא אשקר, זה לא היה המקום שבו רציתי להיות, אבל מתוך כל המקומות שהעירייה הציעה זה היה הכי פחות גרוע".

זאת הסיבה שאתה לא מתעסק בתיאטרון שמחובר לקהילה שנמצאת באזור התחנה המרכזית, אלא מתמקד בקלאסיקות נשכחות?
"אני עושה את מה שמעניין אותי ואת מה שאני אוהב. ומה שאני אוהב לא חריג ושונה רק מהתחנה המרכזית אלא שונה וחריג גם מהטעם של הממסד התיאטרלי".

העניין הזה של מאבק בממסד התיאטרלי הוא אולי הדבר שאיתו ניתאי הכי מזוהה. אם לא מחשיבים את האיש המזוקן שדיבר עם התוכי בתוכנית "קשת וענן" בחינוכית. "עד היום שואלים אותי ברחוב 'איפה התוכי?' וצועקים לי 'שן קשת ענן'", הוא צוחק.

"אני חושב אגב שזה ממש מתבקש לעשות פרסומת איתי ועם איזה תוכי. כל זמן שאני עוד פה. אבל ברצינות, בנוגע לממסד של התיאטרון, עזבתי אותו בסוף שנות ה-70 כשהתחלתי את ההצגה 'הנפילה', ומצאתי במהלך השנים שבתיאטרון הלא ממסדי יש הרבה יותר חופש. אמן בתיאטרון הממסדי עושה הרבה פחות פעמים מה שהוא באמת רוצה. לרוב הוא עושה מה שאומרים לו".

מצד שני, על פי רוב יש לו יציבות ויש לו קהל, אבל לך לא. לא קשה לגדל ככה משפחה?
"לא במיוחד, כי הכול שאלה של החלטה. כמו שאומר קאמי ב'המיתוס של סיזיפוס'. ברגע שאתה מחליט באופן מודע לגלגל את הסלע למעלה - לא מתוך תקווה שהוא יישאר שם, אלא מתוך ידיעה שהוא ייפול - רק ברגע הזה אתה חופשי באמת".

אבל אתה בכל זאת צריך לעשות דברים שאתה לא רוצה לעשות, כמו לרוץ לעירייה ולמשרד התרבות ולבקש כסף.
"נכון. ונכון שאני לא אוהב את זה, וזה אפילו יכול להיות מעליב מאוד ומשפיל, אבל אני מזכיר לעצמי את הצד השני של הפעילות הזאת שהוא להביא כסף כדי לעשות תיאטרון שאני אוהב ורוצה וחייב לעשות. כמו שאמרתי קודם על קאמי - זו בחירה שלי שבחרתי בצורה חופשית. אז גם אם יש איזו צביטה כזאת, אני הולך לים, שוחה קצת ושוכח מהכול".

נא להמתין לטעינת התגובות

מעדכן תגובות...