מבצע ואלקירי עם סופרמן בשואה
"מבצע ואלקירי" הוא עוד סרט בסדרה ארוכה של סרטים שמתעקשים להזכיר לנו, שבמלחמת העולם השנייה היו גם גרמנים ממש מאה אחוז. התוצאה היא סרט אקשן דלוח
הייתם גרמנים ולא הלכתם על אף אחת מהאופציות הללו? איבדתם את זכותכם להשתלב כגיבורים חיוביים בטרנד הקולנועי העכשווי, העוסק בסבל בני העם הגרמני שנאנקו נוכח המשטר הנאצי. אם לא די היה ב"רשימת שינדלר", "הפסנתרן", " הנפילה" או "הזייפנים", שהציגו את הפן החיובי של גרמניה בזמן הרייך השלישי, הגיע לפני שבוע אל בתי הקולנוע בארץ "מבצע ואלקירי", שהוא מעין סיכום מתומצת לפועלם של כל הגרמנים הטובים ההם.
וזה לא הסוף, כמובן. אם לשפוט על פי המוצע בסרטים כמו "חיים של אחרים" או "ארבע דקות", שהוקרנו פה בשנתיים האחרונות, עוד צפוי גל מקיף של סרטים על אודות הסבל ועל אובדן הזהות הגרמנית בשנות ה-50 וה-60, שנבעו מהכנעת הנאצים על ידי בעלות הברית ב-1945.
המהלך האידאולוגי שהחלו בו היסטוריונים רוויזיוניסטיים מסוגם של ארנסט נולטה ויואכים פסט, שאינם מוצאים הבדל בין סטלין להיטלר ומקוננים קשות על העוול שנגרם לעם הגרמני על ידי המעצמות המנצחות, מהלך זה אכן רכש לעצמו חזקה במדיום הפילמאי, ואך טבעי היה שיגיעו סרטים כמו "הנפילה", שיגלה את הפן האנושי כביכול אצל היטלר וגבלס, או "מבצע ואלקירי", שבו כל הגרמנים יפים ושוחרי טוב.
לכאורה, אין רע בסרט המשחזר את מבצע ואלקירי, כלומר את תכנונה של ההפיכה הצבאית, שאמורה הייתה לסלק את היטלר מכס השלטון בשלהי מלחמת העולם, ולהביא בכך לקיצור ימי המלחמה. המבצע, ששיאו נרשם ב-20 ביולי 1944, כאשר הקולונל קלאוס פון שטאופנברג הניח פצצה באחת המפקדות הקדמיות שבהן שהה הפיהרר, נכשל משום שהפצצה רק שרטה את היטלר.
הכישלון הזה האריך את המלחמה בתשעה חודשים, וגרם למותם של עוד מיליוני חיילים ואזרחים, ובכלל זה להשמדתה של יהדות הונגריה, שעד אז החזיקה מעמד.
כאמור, אין רע בסרט שכזה, אילו מישהו היה יודע לעשות אותו, ולא לטוות במקומו סרט אקשן נטול כל תכלית, כפי שקורה כעת ב"מבצע ואלקירי" של בריאן סינגר, שבו תום קרוז הוא הקולונל האמיץ, הגרמני הטוב, שמחרף נפשו במטרה אחת ויחידה-להציל את המולדת מהזוהמה הנאצית.
קורות ה-20 ביולי 1944 מוכרים היטב, וסביב אירועי היום הזה כבר נעשו כ-15 סרטי קולנוע וטלוויזיה. כך שאין חידוש רב בעצם עבודתם של סינגר וקרוז ב"מבצע ואלקירי". עלילת הסרט מתחילה בשנת 1943, כאשר הוורמכט סופג את תבוסותיו הגדולות הראשונות בברית המועצות ובצפון אפריקה, ולמוחם של כמה גנרלים מתנגב החשד שאולי המלחמה האיומה הזאת עלולה להזיק למולדתם האהובה. גנרלים אלה, כולם מהימין המיליטריסטי שעשה את גרמניה למה שהייתה, אינם נזעקים להטיל שלום שמיימי על העולם, אלא למזער נזקים הנגרמים להם ולגייסותיהם.
כאלה, למען האמת, היו גם הקושרים שעמדו מאחורי "מבצע ואלקירי" לחיסולו של היטלר. אפילו על הקולונל האמיץ פון שטאופנברג/קרוז, איש לא העיד שדעותיו חרגו מהמקובל בחוגי הימין הקיצוני הלגיטימי. מובן שאין זה עניינו של הסרט הנוכחי להדגיש פגמים
אילו לאורך תריסר שנות קיומו של הרייך השלישי הוורמכט אכן היה רוצה להפיל את היטלר, יש להניח שעניין פעוט זה היה נפתר די בקלות. גרעין הקונפליקט במקרה הזה לא היה בין אנשי הצבא לאנשי האס?אס, אלא בינם לבין עצמם. שהרי הם אישית נשבעו אמונים לפיהרר, מפקדו העליון של הצבא, ועוד לא נולד הקצין הגרמני שיפר שבועת אמונים. אותם גנרלים וקולונלים שבכל זאת חברו לביצוע פרויקט ואלקירי, אכן נתפסו כבוגדים אנטי פטריוטים ששכחו את שבועתם, ואין זה משנה כלל ועיקר שהם פעלו כנגד הפושעים הנאצים.
ובכן, לב הסרט אמור להיות הדיון בקרע הפנימי בין הקצין למחויבותו העליונה לציות אל הממונים עליו, ובהתאם לכך היו גם ההתלבטויות של הקושרים, שבראשם ניצב הגנרל לודוויג בק, בגילומו של טרנס סטאמפ. על פי התוכנית של הקושרים, אמור היה בק (שנוכחותו הנודניקית בסרט כלל לא מוסברת, וקשה להניח שצופה שאינו אמון על נפתולי ההיסטוריה הגרמנית בכלל יודע במי הדברים אמורים) להפוך לראש המדינה הגרמנית שאחרי היטלר.
עד שנת 1938 שימש בק כרמטכ"ל צבא גרמניה, ורק עם התפטרותו שנבעה מהתנגדות למהלכי הממשלה הנאצית, החליף אותו היטלר בתפקיד המפקד העליון של הוורמכט. כלומר, בק היה המפקד הצבאי האחרון בטרם נשבעו הגנרלים אמונים לפיהרר, וככזה היתה נוכחותו הקלף הלגיטימי החזק ביותר של הקושרים, ההוכחה החיה שניתן לעקוף את שבועת הציות.
מובן שנקודה זו כלל לא מאוזכרת ב"מבצע ואלקירי", ובלעדיה אין קיום לוויכוח המוסרי המתקשקש ללא הרף ברקע העלילה המשעממת כל כך, בלי שמישהו - הבמאי או התסריטאי - לוקחים את זה ברצינות.
בריאן סינגר שביים וכריסטופר מקווארי שכתב, כבר שיתפו פעולה לפני 15 שנה, כשעשו יחד את סרט האקשן "החשוד המיידי". והרי אקשן זה כל מה שסינגר, החתום על סרטי קומיקס כמו "אקס מן" או "סופרמן חוזר", יודע לעשות. מבחינות מסוימות גם פון שטאופנברג שלו הוא סוג של סופר הירו שטוח ומצויר, ולא אישיות בעלת רקע או נפח מוסרי כלשהו.
קרוז מתואר בסרט כמי שצונח לפתע פתאום על חבורת הקושרים, שדומה כי כבר התייאשה מתוכניתה הישנה לחסל את היטלר, ומזרים לתוכה דם חדש. קרוז אינו סתם קולונל בצבא הוורמכט, הוא קווטרבק גדוש אדרנלין שהגיע באמצע העונה לקבוצת פוטבול כושלת, ומטרתו הנחושה היא ניעור כללי שלה. כך הוא מוצג בתסריט, וכך הוא מונצח בזוויות הצילום הגיבוריות, שבאות להעצים את קומתו הנמוכה יחסית של קרוז.
עם הקווטרבק החדש מצליחה הקבוצה להעפיל לשלבי רבע הגמר, חצי הגמר, ועד משחק הגמר היא מגיעה. כאן יודעת ההיסטוריה לספר שפון שטאופנברג (האמיתי) נכשל בטאץ' דאון הסופי, וקבוצתו הוכרזה כלוזרית. משונה הוא שהסרט, המסתיים בתיאור הוצאתם להורג של משתתפי הקשר, אינו מאזכר ולו ברמז את גורלם של פילדמרשל רומל והאדמירל קאנריס-שני האישים הידועים ביותר שהיו קשורים להפיכה שנכשלה.
הסרט אף אינו מציין את מרחץ הדמים (5,000 חיסולים אכזריים במיוחד), שבו היטלר, הימלר והגסטפו הטביעו את גרמניה בעקבות כישלונו של פון שטאופנברג. מן הסתם, תמונות שכאלה היו מוציאות שם רע למושג "הגרמני הטוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
