ויקטוריה סיקרטס: ויקטוריה חנה בהופעה
צועקת ולוחשת, בולעת הברות, יורקת ומפרקת את האותיות אחת - אחת. יוסי חלילי חזר מהופעה של ויקטוריה חנה, ולא מפסיק להתגעגע
אז נכון, אפשרי מצדכם להניח שהחברים שלי לא ממש מעודכנים, לא בדיוק שוחרי תרבות ואפילו קצת מפוקפקים (בכמה מקרים זו תהיה הנחה סבירה בהחלט), אבל הם ממש לא לבד בעניין הזה. גם כשהצעתי ל-ס', סטודנטית לתקשורת שממש לא עונה על ההגדרות הנ"ל להתלוות אלי, נתקלתי באותה תגובה.
מסתבר שהמבצעת האדירה הזו עדיין לא זכתה לחשיפה הראויה כאן בארץ, למרות שכבר הטביעה את חותמה על פני מספר לא מבוטל של מקומות ברחבי הגלובוס, וזה ממש לא בסדר. אז כדי לעשות קצת סדר, וכחלק מהניסיון לתקן את המצב, מצאתי את עצמי בחמישי האחרון בלבונטין (יחד עם ס' שהתרצתה בסוף), במה שהתברר כאחד מהמסעות המוזיקליים המופלאים ביותר שחוויתי בשנים האחרונות.
היא נולדה באחת השכונות הדתיות של ירושלים, בת לרב ספרדי חרדי. פגם דיבור מולד היה מה שהוביל אותה לחקור את גבולות הצליל וההגייה ופיתח אצלה את הרצון לשחק ולשיר. כשבגרה עזבה את בית הוריה ואימצה לעצמה שם במה שהורכב משמות שתי סבתותיה.
לאחר שפיתחה את הקול אצל מורים בהודו, ספרד ואפילו באוקראינה, החלה להופיע בפסטיבלים ברחבי העולם. בין היתר, היא שרה מול הדלאי לאמה והופיעה במקומות שונים באוסטרליה, מזרח אירופה וארה"ב (שם שיתפה פעולה עם חברים ישראלים שלימים ייקראו "בלקן ביט בוקס" ויארחו אותה בקטע שיגרום לי לחקור מי זו בעלת הקול הכובש הזה).
אבל עכשיו ויקטוריה כאן בתל-אביב, עולה לבמה בשמלת וינטג' אדומה עם קישוטים שחורים ושיער אסוף, מלווה בנגנים שלה (נורי יעקבי, ירדן ארז, דניאל פיינגולד וגיורי פוליטי). בבת אחת מתעמעמת התאורה והרחשים בקהל נעלמים. צליל כינור בודד חותך את הדממה ונותן את האות לתחילתו של הקסם. כשהיא פותחת את הפה, אני מבין שעומד לקרות כאן משהו אחר. הקול המדהים שלה לא מותיר ברירה אלא להתמסר, כשהוא עולה ויורד, לופת ומרפה, משתולל במערבולת יחד עם צלילי הכינור המלווים אותו.
נדמה שהחלל האינטימי והתת-קרקעי בלבונטין משמש תפאורה מושלמת להתרחשות
כך היא נעה בין טקסטים מלפני אלפי שנים - זה מספר הזוהר, זו תפילה שחיבר אברהם אבינו, והנה פיוט של רבי שמעון בר יוחאי - ומצמידה להם לחנים עכשוויים כובשים. עברית, ערבית, אנגלית, ארמית ואפילו פרסית מתגלגלות על הלשון של ויקטוריה, שמחזירה אותי אחורה, לבית הכנסת הישן של סבא.
רגע היא צועקת ואז לוחשת, בולעת הברות ויורקת, מפרקת את האותיות אחת-אחת, בשורוק, בסגול, בחיריק. אני מלווה אותה בבטן, מנסה להתחקות אחר התנועות, מחכה להשתנקות שלא מגיעה. מצוידת במנעד קולי פנומנאלי, היא שולטת בגוונים ובהברות כמו היו כדור ברגליים של ליאו מסי או רונאלדיניו.
בין לבין היא מוסיפה קטעי קישור תיאטרליים משהו, שממחישים את הקשר העמוק שפיתחה לשפה, לאותיות ולפה כדבר בורא. הסגנון המוזיקלי מגוון ומעורבב ונע בין פולק יהודי, מוזיקה הודית, מוזיקה קלאסית, ראפ ואפילו ביטים אלקטרוניים ושאר ירקות, או יותר נכון פירות, או יותר נכון תפוחים. אבל בכדי להבין על מה אני מדבר ללא הספוילר, תצטרכו ללכת ולראות בעצמכם.
את המסע שלה מסיימת ויקטוריה בקטע שפתח את המופע, רק שהפעם הוא מקבל נופך רועש וקופצני יותר, כאילו ביקשה להעיר את השומעים מחלום הפנטזיה שאליו יצאו רק לפני שעה קלה ולהחזיר אותם למציאות. "קום, קום", שמעתי קול נשי קורא לי מבעד לקולות התפילה וריחות בישולי ארוחת החג. "אני קם, אמא" כמעט ולחשתי כשפתחתי עיניים אל מול עיניה המשתאות של ס', שבסך הכול ניסתה לדרבן אותי לקום ולצאת משורת הכיסאות הצפופה בלבונטין, הרבה אחרי ההדרן האחרון.
ורק אז, אחרי כל הניסיונות להגדיר לעצמי את ההופעה של ויקטוריה חנה, הבנתי שההגדרה הכי טובה היא פשוט ויקטוריה חנה. ופתאום זה נראה היה לי כל כך נפלא, שהיא עזבה את הבית ועברה את כל המסע הזה, ולקחה אותי יחד איתה חזרה הביתה, אפילו אם רק לשעה אחת קסומה.
***
ויקטוריה חנה הופיעה בחמישי, 19/2, בלבונטין 7, תל אביב.
נא להמתין לטעינת התגובות
