"גראן טורינו" דידקטי אבל מרשים
"גראן טורינו" הוא שיעור ארוך מאת קלינט איסטווד בקבלת האחר, שבסופו מתברר שלא כל הצהובים הם בדיוק אותו דבר. התוצאה דידקטית, אבל מרשימה מבחינה אידאולוגית

כעת, עם קריסתה של תעשיית המכוניות, השתנו גם פני השכונה שלו, ובמקום עמיתים לעבודה, פולנים ואירים ואיטלקים, כולם בני האמונה הקתולית, הוא מוצא עצמו מוקף במלוכסנים עוינים, שרוצים, כך הוא בטוח, רק ברעתו.
בעברו הרחוק, אי שם בראשית שנות ה-50, שימש אותו פנסיונר של מפעלי פורד כחייל שלחם בקוריאה, וניסה אז לבלום את האיום הצהוב על יסודות החברה האמריקנית. המלחמה ההיא, למי שבקי בהיסטוריה המודרנית, לא הסתיימה בניצחון הגייסות האמריקניות, שלא הצליחו לבלום את הקומוניסטים הקוריאנים ואת בני בריתם הסינים. וזה עוד קודם לפאדיחה שהנחילו צהובים אחרים, בני העם הווייטנאמי, ללוחמיה של ארצות הברית. מה הפלא, אם כך, שקובלסקי/ איסטווד, פטריוט על בטוח, מוכן בכל רגע נתון לכוון את הרובה הנושן שלו היישר לראשם של שכניו המעצבנים.
איסטווד, כיום בכיר קולנועני אמריקה ובעבר הלא ממש רחוק דובר נמרץ של חוגי הימין השמרני שם, ביצע לפני שלוש שנים מהלך חלוצי מסעיר, כשגולל על הבד את סיפור הקרב על האי איוו ג'ימה, שבו חיילי המארינס הכניעו את היפנים תוך מרחץ דמים כמעט חסר תקדים. התעוזה של איסטווד התבטאה אז בהפקה של שני סרטים - "גיבורי הדגל" ו"מכתבים מאיוו ג'ימה" - שתיארו את אותו אירוע מכונן משתי זוויות ראייה מנוגדות: האמריקנית והיפנית.
במהלך קולנועי מרשים זה הציב איסטווד בפני הוליווד רף קולנועי ואידאולוגי חדש וגבוה, שבא לנער מושגי יסוד פטריוטיים, שעם השנים התפתחו באמריקה לעמדות גזעניות למדי. מהבחינה הזאת, "גראן טורינו" הוא המשך ישיר לגרעין הטיעון הקשה, שסביבו ניטוו שני הסרטים על אודות איוו ג'ימה, וככל שהדברים נוגעים לבחינה של עמדות אידאולוגיות, הסרט החדש ראוי לכל מחמאה.
"גראן טורינו", סרט דידקטי ביותר, הוא קודם כול שיעור מתומצת במהותה של הבדלנות הגזענית, ובהכרח הניצב כיום בפני כל חברה רב תרבותית להיפתח אל האחר והשונה ממך. קובלסקי/איסטווד לומד (וגם מלמד) בדרך הקשה מושגי יסוד כמו סובלנות, כיבוד הדדי ואורך רוח. לזכותו של הבמאי והשחקן איסטווד יש לומר שהשיעור המגמתי הזה מוגש פה בנימות קומיות לעתים, המקלות על עיכולו.
הסצנה הפותחת את הסרט תופסת את איסטווד ואת שני בניו הקולנועיים כשהם בעיצומו של טקס הלווייה לאם המשפחה, אשתו של קובלסקי, שהייתה קתולית אדוקה והאמינה בעקרונות הנוצריים של מחילה והקרבה עצמית. עתה, כשהוא אלמן בודד ורק דייזי כלבת הלברדור המזדקנת לצדו, מתפנה איסטווד לצרות היומיום שלו, שנגרמות כולן על ידי שכניו הצהובים והרעשניים, שהוא כמובן אינו יודע מהו מוצאם המדויק. שהרי המלוכסנים כולם אותו הדבר.
ובכן, שכניו הם בני משפחה המשתייכים לעם ייחודי הקרוי "המונג". עם זה מפוזר בין דרום סין, וייטנאם, בורמה, תאילנד, קמבודיה ולאוס. כ-150 אלף מבני ההמונג מצאו במרוצת שנות ה-70 מקלט בארצות הברית, ודווקא הם אלה שנחתו על השכונה של האולטרה שמרן קובלסקי.
במהלך "המלחמה הסודית" שממשל ניקסון-קיסינג'ר ניהל בשלהי שנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 נגד אנשי תנועת הפטט לאו הקומוניסטית בלאוס, שיחקו גדודים של בני המונג את אותו התפקיד שאנשי צד"ל ביצעו בלבנון בשביל צה"ל. עם ניצחון הקומוניסטים בלאוס פונו חלק מלוחמי המונג לארה"ב. במילים אחרות: אילו קובלסקי של איסטווד לא היה עיוור לסביבתו בשל גישותיו הגזעניות, הוא בוודאי היה מבין שהשכנים הרעשניים הם סוג של פטריוטים אמריקניים.
יום אחד מסתבך הבן הקטן של השכנים עם כנופיה של פושעים, שבן דודו עומד בראשה. הם תובעים ממנו להצטרף לאקשן הפלילי שלהם, ואף מטילים עליו מבחן קבלה לכנופייתם. על הנער המפוחד הזה לגנוב מחצר ביתו של השכן קובלסקי את מכונית הגראן טורינו מודל 72', שחונה שם באפס מעשה, ומנקרת את העיניים לכולם.
גראן טורינו, אחד הדגמים היותר פופולריים שיוצרו במפעלי פורד, היא אותה מכונית ששימשה את זוג הבלשים סטרסקי והאץ' בסדרת הטלוויזיה הפופולרית שנקראה על שמם. כיום, עם דעיכתה של תעשיית הרכב, מהווה מכונית אלגנטית וארוכת חרטום זו תזכורת, אולי אפילו אנדרטה, לאותם ימים רחוקים שבהם הדולר שלט בעולם. איסטווד בהחלט שאינו מהסס להשתמש עוד ועוד במטאפורה גלויה זו.
מובן שהנער נכשל במשימה, והשכן קובלסקי מחליט ללמד אותו לקח מכאיב. עם הזמן נובטת מעין שותפות גורל בין הפנסיונר החמוץ ואכול הצרבת לבין המלוכסן הצעיר, שמקבל מאיסטווד סדרה מרוכזת של שיעורים באופני הפיכתו של ילד למאצ'ו. סדרת שיעורים זו לוקחת בחשבון את עברו הפילמאי של המורה איסטווד, ולא אחת מזכירים חלקים ממנה קטעים מסרטים של איסטווד הישן -"המקצוע לוחם", "משחק באש", " הארי המזוהם", "בלתי נסלח", "קאובוים בחלל" או "חזיז ורעם".
ככל שמתקדמת עלילת הסרט ומתהדקת מערכת היחסים בין קובלסקי לשכניו בני המונג, נוטה "גראן טורינו" להפוך להתבוננות עצמית של איסטווד במורשתו הקולנועית. הדברים נוסקים לשיא מרשים בסצנה החותמת את הסרט. בסצנה זו משחזר איסטווד את המעמד הפילמאי שהפך אותו לאייקון תרבותי-הקרב האחרון ב"בעבור חופן דולרים" של סרג'ו ליאונה, שהופק ב-1964.
קטעי הסיום של מערבון
המעמד הנודע הזה חוזר על עצמו (תוך שינוי עקרוני שאין לגלותו בשום פנים אופן) בסיום "גראן טורינו", תוך שימוש מוגבר עוד יותר באלמנטים הנוצריים המלווים את תקופת היצירה המאוחרת של איסטווד-"הנוקם", "מיסטיק ריבר" ובמיוחד "מיליון דולר בייבי", שעלילתו נטוותה כזכור סביב מערך של ויכוחים דתיים בין איסטווד לבין כומר קתולי. ואותו הדבר ב"גראן טורינו", שבו הכומר השכונתי, האליל של גברת קובלסקי שנקברת בסצנת הפתיחה, מתעקש להחזיר את איסטווד הספקן אל חיק הכנסייה, והשניים מנהלים ויכוח סביב האמונה באל, שנמתח על פני כל עלילת הסרט.
בעוד שלושה חודשים יציין המאסטרו איסטווד את יום הולדתוה?79, ועוד קודם לפרמיירה של "גראן טורינו" הוא הצהיר שזהו בהחלט סרטו האחרון כשחקן. מי שיראה את הסרט, יבין גם למה (אבל שלא ירוץ לספר זאת לאחרים).