משולש קטלני ב"חורבה"
"חורבה", סרט קצר על רוצחיו של הנער אסף שטיירמן, מעדיף את הצורה על פני העלילה ומגיע להישגים מרשימים
חורבה צילום: מתוך הסרט
"חורבה", סרטו של עמיר מנור (זוכה פרס וולג'ין על "אדומים"), מבוסס על פרשת רצח הנער אסף שטיירמן על ידי רעי חורב, ליהי גלוזמן וסיגלית חיימוביץ', בכפר סבא בדצמבר 1996. "חורבה" מלווה את בני דמותם של השלישייה (בגילומם של מיכאל אלוני, דאנה איבגי ואפרת אביב), בלילה שלאחר הרצח, שאותו הם מעבירים בחורבה שעל שמה נקרא הסרט.
ואמנם, לחורבה שמור תפקיד מרכזי בסרט. מנור חושף אותה במלוא עליבותה: הקירות המתקלפים, הקרמיקה המטונפת, הנורה המהבהבת. הלוקיישן הזה -מה שהיה פעם, מן הסתם, בית מגורים נאה, והיום אינו אלא אתר מיותם ומט ליפול - הוא המקום המושלם לשלוש הנפשות התועות למצוא בו מקלט. בהתבסס על הסיפור האמיתי, אפשר היה להגדיר את הטיפוסים הללו בנסיבות אחרות כ"נורמטיביים" (שלא לומר "בני טובים"), והם מגיעים אל החורבה בשיאו של הדקדנס המוסרי שאליו הדרדרו.
אלוני מגלם את הצלע הדומיננטית במשולש. בעוצמה מטילת אימה הוא מנווט בין שתי הצלעות הנשיות: איבגי, המגלמת את הנערה המעריצה את כפות רגליו ומתמסרת לחזונו האיום כמאמינה דתית כמעט, ואביב, הדמות הפסיבית, הנמלאת מורך לב לאחר מעשה.
כמו בעיצוב הסט, כך גם בשאר הפרמטרים הצורניים
רושם מנור הישג מרשים. "חורבה" מצולם נהדר (ע"י גיא רז), מקפיד בעריכה ובעיצוב הפסקול, ואפילו מתהדר במוזיקה מקורית מאת ברי סחרוף. הסרט הוא בראש ובראשונה הצלחה סגנונית, המזכיר במידה רבה את "אלפנט" של גאס ואן סאנט, שעסק אף הוא בפרשת רצח של נוער (הטבח בתיכון קולומביין).
גם מנור מעדיף לתת לצורה לשלוט ביצירתו הדרמתית. הוא בונה אווירה באמצעים קולנועיים, ומשליך לתוכה את גיבוריו המבולבלים, העסוקים באקטים מינוריים, שגם אם יש בהן פוטנציאל דרמתי נפיץ (והרבה עירום), הרי שהוא דועך במהרה.
מנור נוקט ריחוק כלפי הסיפור. לא אחת הוא ממקם את המצלמה הרחק מהגיבורים, ומלווה אותם בשוטים ארוכים ודוממים, בסצנות שכמעט אין בהן פעולה. בכך הוא מבקש להימנע מהזדהות הצופה עם הרוצחים. במידה מסוימת, העובדה שהשלישייה נותרת בלתי מפוענחת פועלת לטובת הסרט, שכן האניגמטיות שלה מקבילה לזו שמלווה את הרצח-רצח "סתמי", שהטריגר הלא מובן שלו הופך את ההתמודדות איתו לקשה באופן יוצא דופן עד היום.
ועם זאת, מנור הצליח במימוש שאיפתו יתר על המידה. הוא אינו מצליח לעקוף את הריחוק ולהפוך את גיבוריו לדמויות קולנועיות מורכבות. בתוך כל הפסיביות הדרמתית הם נותרים לא רק מסתוריים, אלא גם שטוחים, כמעט סטראוטיפיים, כשכל אחד מהם ממלא את המקום השמור לו במשולש, בפעולות צפויות ובדיאלוגים דידקטיים.
על אף שהוא נוגע בחומרים מרתקים, "חורבה" אינו מצליח לעורר מחשבה על תכניו וגיבוריו. מה שהיה יכול להיות דיון קולנועי מעמיק באישיותם של שלושה נערים, שקמים יום אחד ורוצחים אדם, נותר בגדר עבודה סגנונית מרשימה ומבטיחה. ועם זאת, כישרונו הקולנועי של מנור מוכיח שיש מקום לעקוב אחריו.
נא להמתין לטעינת התגובות
