בשלב מעציב זה: ביקורת על "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי"
"כשתפגשי זר גבוה ומסתורי" הוא עוד מוצר מהוה שמשווק וודי אלן כדי לשמור על מעמדו כסלבריטי עולמי מוביל. הבעיה היא שסרטו ה-40 במספר מייצג גם את מצב הביש שבו תקוע הקולנוע האמריקאי

גם החדש שלו, "כשתפגשי זר גבוה ומסתורי", נכלל בהגדרה זו אם כי יחסית ל"נקודת מפגש", ל"סקופ" או ל"מה שעובד", סרטיו הבלתי מעניינים מהשנים האחרונות, "כשתפגשי" הוא נודניקי בהרבה.
כמו רוב סרטיו לאחרונה גם "כשתפגשי" מתחולל בלונדון, וכמו מרבית סרטיו באופן כללי - בין שהם במנהטן בלונדון ובין בברצלונה - הוא מתעסק ברובד חברתי שאמנם מחוסר דאגות כלכליות, אך מרובה בגיבורים בעלי גבנונים פסיכולוגיים בולטים המקשים עליהם את הפרידה מילדותיותם המאוחרת. תריסר הדמויות המתרוצצות בתוך עלילת "כשתפגשי", למשל, מנהלות בינן לבין עצמן שישה משולשים רומנטיים שונים כאשר כמה מהן משמשות כצלעות פעילות המעורבות ביותר מאשר משולש רומנטי אחד.
זהו מעין רונדו קלאסי. למשל: ג'וש ברולין נשוי לנעמי ווטס, אך שם עינו בשכנה הנאווה פרידה פינטו. באותה העת ווטס מחזרת בגלוי אחרי אנתוניו בנדרס הנשוי לאישה שפניה מעולם אינם נראים על בד. בנדרס מסבך את העניינים כאשר הוא מעדיף את אחת מחברותיה של ווטס על פניה ועל פני אשתו החידתית. וכך הלאה וכך הלאה.

וכך מוצא עצמו אנתוני הופקינס כאן בתפקיד פרופסור עשיר וזקן כשהוא נכרך בחיי נישואים מעוררי גיחוך עם זונה (לוסי פאנץ') הצעירה ממנו בעשרות שנים. המתח המיני בין גבר מבוגר במיוחד לאישה צעירה ביותר משמש בשנים האחרונות כיסוד מוביל בעבודותיו של וודי אלן. למען האמת זה איננו בדיוק הדבר המפתיע ביותר בהתחשב במערכת היחסים הפרטית שלו עם סון-יי, בתו החורגת ואשתו העכשווית.
מנגד הצבתן של זונות כאידיאל לגעגוע גברי מתמשך ("אפרודיטה הגדולה" למשל, או "לפרק את הארי") היא אלמנט שמתחנן בכל זאת לאיזשהו תצפות פסיכולוגי מתקדם יותר על הקולנוען הבכיר המשרטט פעם אחר פעם תמונת מצב שכזו.
הצרות הפרטיות של וודי אלן ושל משפחתו הקרובה צריכות לעניין בעיקר את החוג הפנימי שלו. הצרות של צרכני הסרטים שלו - "כשתפגשי" הוא סרטו העלילתי ה-40 במספר
לעתים קשה להאמין כי הטיפוס הכמעט-גרוטסקי שמשווק עתה סחורה מעייפת כמו "סקופ", "מה שעובד" או "כשתפגשי" הוא אותו יוצר מקורי ומחודד שרק לפני חצי יובל שנים נהנה ממעמד-על בעולם האמנות בזכות עבודות גדולות כמו "זליג", "דני רוז האיש מברודוויי" או "שושנת קהיר הסגולה". השאלה המתבקשת איננה רק לאן נעלם הכישרון ההוא. הקושיה הנגזרת ממנה היא מדוע די לו לוודי אלן בשיווק השנתי של התוצרת המהוהה שלו על מנת להוסיף ולשמור על מעמדו כסלבריטי עולמי מוביל בהקשר הפילמאי, וכמי שנחשב כבר עשרות שנים למגנט רב עוצמה המושך אליו שחקנים רבי תהילה שמוכנים להופיע בסרטיו תמורת אפס דולרים.

מבט מרפרף על רמת הביצועים של הופקינס, ברולין, בנדרס, ווטס או ג'מה ג'ונס - כולם שחקנים מרופדי הישגים - באופוס החדש של וודי אלן מעלה שאף אחד מהם אינו בונה כאן דמות ולמעשה אף אינו נדרש לכך. כולם בגדר של מעצבי קריקטורה אנושית או משמשים כאילוסטרציה לסצנה זניחה כזו או אחרת. הסיבה העיקרית לכך נעוצה בהיעדרו של תסריט - אלמנט שהיה פעם הקלף החזק ביותר של וודי אלן-או בחסך בנקודת תצפית בעלת מחויבות של הקולנוען אל העולם שאותו הוא מנסה לשרטט. בשלב מעציב זה של הקריירה שלו לוודי אלן אין כבר את זה.

במקום תסריט, או לפחות התנהלות הגיונית של עלילה, מציב הקולנוען הדועך ולא בפעם הראשונה כמובן קריין עלום פנים ויודע כל שמוליך את הסיפור כאילו כל המשתתפים בו הנן בובות על חוט הנטולות רצון משלהן. במצב עניינים מייגע שכזה מובן שכוכב רב הישגים כמו הופקינס למשל כלל אינו צריך להטריח עצמו בבניית דמות. הקריין הבלתי נראה מספק לו את קווי המתאר הכלליים של הטיפוס שהוא אמור לגלם וכל שנדרש פה מהופקינס הוא לדגמן את הדמות מול המצלמה.
אל תחושת החלטורה הזו מתווסף רובד מעיק נוסף שסרטי וודי אלן טובלים בו בשנים האחרונות - הרובד העל-טבעי. אם אין משמעות לפעולותיהם של השחקנים מול המצלמה מדוע שלא ייפלו קורבן לגחמות של כוחות עליונים שהתסריטאי העצלן אינו מסוגל להעניק להם פשר. "מלינדה ומלינדה" לקה בכשל הטיפשי הזה וכך גם "סקופ", "חלומה של קסנדרה" ו"כשתפגשי", שבו נפשות מתות מורות לא אחת לגיבורים חיים, חילוניים ושבריריים מההיבט הנפשי כיצד לתפקד.
מצער להיווכח כי וודי אלן מפיל אל התהומות שבהן מדשדשת כעת הקריירה הפילמאית שלו, איש מבוגר ועטור הישגים גדולים כמו הצלם וילמוש זיגמונד בן ה-80. זיגמונד שנודע בעבר כצלמו של רוברט אלטמן (ב"הקלפן והיצאנית" או "שלום לנצח") רכש לעצמו כרטיס ישיבה נוח בכותל המזרח של היכל הצלמים הבכירים בזכות עבודות מזהירות כמו "גברים במלכודת", "הדחליל", "מפגשים מהסוג השלישי", "צייד הצבאים" או "רוז". בשנים האחרונות וודי אלן סיפח אותו לשורותיו ובסרט הנוכחי ניכר כי הביצועים של זיגמונד אינם עומדים עוד באותה רמה שסידרה לו את תהילתו. כמה מצער.