במערב התיכון אין כל חדש
"גראן טורינו" הוא ללא ספק אחד מסרטיו הפחות מתוחכמים של איסטווד. יצירה שבה הטוב הוא טוב והרע הוא רע. כמיהתו הכנה של אדם זקן לערכים ישנים ולאמת שאבדה מזמן
גראן טורינו צילום: יח''צ
את המבנה המכובד תוחמת לרוב קורת עץ רב-תכליתית: עמוד לרתימת סוסים, משענת למגפיו המאובקות של נציג החוק וחיץ שמפריד בין צופה ערני וסקרן למה שעתיד להפוך להצגה הפרועה ביותר במערב. רנדולף סקוט, ג'ון וויין, גארי קופר - כולם ישבו ביציע המסוכן והתבוננו בעוברי האורח שפקדו את עיירתם השלווה תוך ציפייה לפרעות שבוא יבואו. וכשאלו הגיעו לא ראיתם אדם מאושר יותר מאיש המערב, אשר לרגע אחד מצא מחדש את הטעם בחייו.
אבל לא כל שחקן מערבונים זכה להתהלך על הרציף המקורה. קחו את קלינט איסטווד למשל. אחד הכוכבים המזוהים ביותר עם המערבון האמריקאי מעולם לא חיבב את הפלטפורמה הציבורית והבירוקרטית. למעשה, את מספר הפעמים שגילם איש חוק מטעם ניתן לספור על אצבע אחת או שתיים. הישיבה הממושכת מעולם לא היטיבה עם איסטווד.
לכן, במקום לתת לצרות לחפש אותו, הוא בחר לעשות את מה שתבע ממנו התרגום העברי לאחד מסרטיו האהודים ביותר - הוא יצא לחפש צרות. ושוב, לא כנציג ציבור, אלא כאדם שמגיע מבחוץ, כזר, כאיש ללא שם. נביא, יהיו שיאמרו אפילו משיח, שמגיח לסדום ומבטיח לה שמטר האלימות שינחית עליה הוא הדרך היחידה לגאולתה של עיר ושמה גיהינום.
התרחשויות דומות נרשמו גם ב"הארי המזוהם", שהוא למעשה מערבון אורבני לכל דבר. נקיקיו הקטלניים של הגרנד קניון הפכו לרחובותיה הזועמים והמפותלים של סן פרנסיסקו, הגבעות הגבוהות הפכו לבניינים תמירים והסוסים הצחורים הפכו לניידות לבנות. אין חדש במערב. אפילו לא בדמותו של הגיבור.
איסטווד אמנם נאות הפעם לענוד את התג המשטרתי, אך ניכר שזה האחרון עשה חור בחולצתו והחל לדקור את לבו. ומה הפלא, כוכב השריף המחייב מאלץ אותו, לראשונה בחייו, לשבת במרפסת ולחכות. ההמתנה הממושכת זרה לאיסטווד והוא מרגיש בה כמו אגדת בייסבול שנצטוותה להתקרר על הספסל, כמו אריה שנלכד ונכלא בכלוב.
לכן הוא רוטן וגוער. והוא ימשיך לגעור עד שיצליח להשתחרר מכבליו החונקים של הממסד האטי והמסורבל וייקח את החוק לידיו. ואם דפוס ההתנהגות הזה מצלצל לכם מוכר, זה מפני שנתקלתם בו לא מזמן בסרט אחר של קלינט איסטווד, "מיסטיק ריבר". אב אבל (שון פן) יושב במרפסתו ומתחיל לרקוח את תוכנית הנקמה שלו באיש שלקח ממנו את בתו.
בניגוד לפן, איסטווד עצמו המתין למעלה מ-50 שנה לפני שקרקע את עצמו למרפסת הכל-אמריקאית. זה קורה בסרטו החדש והמשובח "גראן טורינו", שבו הוא גם חוזר לשחק אחרי ארבע שנות גלות מאחורי המצלמה.
זר בביתו
איסטווד מגלם את דמותו של וולט קוואלסקי, ישיש שקובר כבר בפתח הסרט את אשתו האהובה. וכמו במקרה של וויליאם מאני, האקדוחן שגילם ב"בלתי נסלח", נדמה שגם הפעם האלמן החוטא נאלץ להיפרד ממלאך. שכן רק ישות אלוהית היתה יכולה להעניק את חסדיה ואהבתה לגברתן כה זועף ואלים. רק היא ידעה לסעוד את צלקותיו הנפשיות, רק היא למדה כיצד להביא לחייו נחת ושלווה. כעת היא הלכה והותירה את האלמן עם כלבה זקנה וזהובת שיער, עם מכונית אספנים וכמובן עם אותה מרפסת מדוברת. מרפסת שעומדת לבחינה מחודשת ב"גראן טורינו".
בדקות הפתיחה מאכלס איסטווד את המרפסת בטבעיות ובנינוחות שהולמת את גיבוריו של המערבון הקלאסי. מאחורי משענת הכיסא מתנוסס לו דגל ארה"ב, לרגליו של הלוחם הפורש שוכבת צידנית מלאה בבירות אמריקאיות זולות ובפיו תמצאו את השילוש הקדוש מכולם: סיגריה, טבק לעיסה וכמובן חטיף בקר.
האם ייתכן שאיסטווד נפרד מדמותו של הנווד הזר שמגיע לעיירה ומטהר אותה מפורעי החוק שמפרים את שלוותה? האם ייתכן שלראשונה בחייו נשכר איסטווד לגלם דווקא את תפקידה של העיירה? גילו של איסטווד נושק ל-80, והוא ובן דמותו נראים כמו אחד העצים הוותיקים בשכונה, אבל משהו בנו ממאן לקנות את מעמדם החדש.
קוואלסקי אולי בנה את דטרויט בשתי
ידיו אבל אנחנו עדיין מרגישים שהוא כמו נטע זר. הוא אמנם זוכה סוף סוף לשבת במרפסת אבל הנוף שהוא רואה שונה מזה שראו אבותיו, חלוצי המערבונים. זוהי אמריקה אחרת לחלוטין. זו כבר לא אמריקה שעומדת בצומת הדרכים ההיסטורי שבין המערב הישן והפרוע למערב החדש והתרבותי. אמריקה של "גראן טורינו" זכתה להגשים את חלום הציוויליזציה שלה. אך לאן הוביל אותה אותו חלום ורוד ונאור? ליקום פוסט-פורדיסטי מוזר - עולם שבו האזרח האמריקאי הופך לזר.
קוואלסקי, כפי שמתבטאת גם אחת הדמויות בסרט, הופך לאמריקאי האחרון ברחוב שרוב האוכלוסייה שלו מורכבת כעת מבני מיעוטים. לכאורה אין לו שום סיבה להישאר במקום. הוא יכול לעבור לגור ליד ילדיו שהקימו להם משפחות משל עצמם, הוא יכול להפוך לדייר בבית אבות, אבל משהו מונע ממנו את העזיבה. גאווה. בעיקר גאווה פטריוטית.
ככה זה, פטריוטים אמיתיים לעולם לא עוזבים את אדמתם, ודאי לא אחרי שיצאו להילחם עבורה. אלה יעדיפו למות בעודם צועקים על אויביהם "רדו מאדמותיי", או בניב המקומי של הסרט, "רדו מהדשא שלי". וזה בדיוק מה שעושה קוואלסקי בפתח הסרט. מבודד את עצמו מהעולם - ממשפחתו כפוית הטובה, מהתושבים החדשים של השכונה - מתבצר במרפסתו והופך את עצמו, מרצון, לזר החדש בעיירה.
אלכסון הוא אסון
מי שנהנה מרטינותיו של איסטווד, כמו גם מהעווית שנוצרת בפניו בכל פעם שמשהו לא נושא חן בעיניו, ודאי ישמח לגלות ש"גראן טורינו" מציג בפנינו שיא חדש. קוואלסקי שלו יורה הערות גזעניות בקצב שהיה גורם אפילו לארצ'י באנקר להתחפר בבונקר. סינים, מקסיקנים, יהודים, איטלקים, אירים, אפרו-אמריקאים. יש לו כינוי גנאי לכולם. ולא אחד.
וידאו: גראן טורינו - טריילר
בייחוד לבני המונג שהחלו להשתלט על הרחוב שלו. קרפדות, ראשי דג, מלוכסנים, עכברושי ביצות, אלו רק כמה מהשמות שהוא מצמיד לשכניו החדשים. הפולני המסכן לא יכול להאמין ששנים אחרי שנלחם באסייתים הוא ייאלץ לחלוק עמם את הדשא הירוק. קוואלסקי גם לא מתאמץ להסתיר את סלידתו.
בכל פעם שהוא פוגש בהם הוא פולט טבק. אלא שבסרטים, כמו בסרטים, יגיע הרגע שבו הגזען ילמד לכבד את האחר. אולי - למרות שהתסריט לא ממש נוגע בנקודה הזאת - כי דרך עיניהם ומכאובם הוא נזכר באמריקה שהוא כה גדל לאהוב. אמריקה של המתיישבים הראשונים, אמריקה של החלוצים. אחרי ככלות הכל גם הוא בן למהגרים. ומי כמוהו יכול להבין את רצונם להילחם בתנאים בלתי אפשריים ולשרוד בעולם חדש. מי כמוהו יכול להעריך קהילה שמושתתת על ערכים מסורתיים, ובראשם הדבר שכל כך חסר לו, כבוד האדם והמשפחה.
יחד עם האוכלוסייה המעורבת של השכונה קוואלסקי מצליח להשיב לחיים את המערבון. יש עיירה, יש קהילה במצוקה, יש זר שומר ובמקום אינדיאנים, מקסיקנים ופורעי חוק מקומיים קיבלנו כנופיות רחוב סיניות, מקסיקניות ואפרו-אמריקאיות. המערב התיכון מעולם לא היה פרוע יותר.
והנה לפתע לחיים יש ערך ותכלית. אבל אלו לא החיים כפי שאנחנו מכירים אותם, אלא רק גיבורים מהסוג שאיסטווד אוהב לגלם. דמויות שיודעות הרבה יותר על המוות מאשר על החיים. ממש כמו גיבוריו של אביו הרוחני של קלינט איסטווד, במאי המערבונים האיטלקי סרג'יו ליאונה ("הטוב, הרע והמכוער", "היו זמנים במערב").
ב"גראן טורינו" יש סצנה אחת שמסמנת את ההבנה הזאת יותר מכל. סצנת וידוי, אחת מיני רבות, שמתרחשת מול כומר מקומי צעיר. "אתה יודע הרבה על המוות", מסנן איש הדת וממשיך לחקור את חולשותיו האנושיות של הישיש הכועס, "אבל מעולם לא למדת לחיות את החיים".
בפעם הראשונה בסרט קוואלסקי בוחר להקשיב ולא להתווכח מיד. הוא אפילו מוסיף מחשבה כואבת משלו: "הדבר שרודף אדם יותר מכל הוא מה שלא פקדו עליו לעשות". הדמות מתכוונת לזיכרונותיה הטראומטיים ממלחמת קוריאה, אבל המשפט הזה נכון לגבי כל לוחם שהתעורר בבוקר שאחרי המלחמה.
דמויותיו המרשימות ביותר של איסטווד הן לעולם אותם גיבורים חסרי חת שתרים, כמו ילדים קטנים, אחר פקודות מיוחדות לעתות שלום. תנו להם להחזיק אקדחים, לשסף גרונות בסכינים, לזרוק רימונים, רק אל תבקשו מהם לחיות את החיים. שכן ברגע הזה תתגלה שבריריותם הפוצעת. גם רגעיו היפים, המשעשעים והצובטים ביותר של "גראן טורינו" מציגים בפנינו את ניסיונותיו של הגבר הקשוח ביותר בארה"ב לחיות. לאכול ארוחה דשנה, לתת לחבורה של בנות מונג לכרכר מסביבו, ליצור קשר משפחתי חמים ומתקן עם הבן שמעולם לא היה לו. בן שמביט בו בהערצה ומחקה אותו עד למחווה האחרונה.
בלתי נסלח
לשלווה המבורכת הזאת יש מחיר זהה בסרטים הללו. פורעי החוק שחגו מסביב לבתי העיירה כנשרים רעבים יחלו לבחון את סבלנותו של הגיבור. המערבונים הגדולים מכולם תמיד בחנו כמה זמן יוכל הגיבור להחזיק את האקדח בנרתיקו.
גראן טורינו צילום: יח''צ מתוך הסרט
ידיו מגואלות בדם והוא לא נחפז לשוב ולרחוץ במימיו הנוראיים של אגם הדמים. רק במערכה האחרונה, כשהאלימות מתקרבת לביתו ופוגעת ביקר ללבו, איסטווד מכין את הצופה לפעולת תגמול שאין ממנה דרך חזרה. כעת דרושה לו ולצופה נקמה. מהר, הצטיידו בתחמושת ובשורות מחץ, זה עתיד להיות לילה גשום וסוער.
קרוב ל-20 שנה חלפו מאז "בלתי נסלח" ונדמה שדבר לא השתנה. בכל הקשור לאלימות עושה רושם שהבמאי הנערץ עדיין רוצה לטבוח את העוגה ולהשאיר אותה שלמה. מצד אחד לייצר קינה נוגעת על גורלם המר של גברים אכזריים ומצד שני לחגוג את שובם למעגל האלימות. אלא שאז תיזכרו בסצנה מוקדמת ב"גראן טורינו", סצנה שנראית מעט תלושה במבט ראשון.
קוואלסקי יושב על המרפסת ומקריא לכלבתו ההולכת ומתחרשת את ההורוסקופ: "היום יום הולדתך. השנה תצטרך לבחור בין שני מסלולי חיים. הזדמנות שנייה תופיע בדרכך. אירועים יוצאי דופן יובילו למה שעלול להיתפס כאנטי-קליימקס". זה לא הורוסקופ. זוהי הנוסחה המדויקת והפשוטה לתסריט שכתב הטירון ניק שאנק.
הנוק-אאוט שהצופה מקבל בסיום יצירה מפעימה זו קשור לפשטות הזאת. "גראן טורינו" הוא ללא ספק אחד מסרטיו הפחות מתוחכמים ומורכבים של איסטווד. זוהי יצירה סכמטית, שבה הטוב הוא טוב והרע הוא רע. לפתע הוליווד הססגונית, הרבגונית והרב-תרבותית שבה לצבוע את העולם בגוונים של שחור ולבן.
זו ודאי גם הסיבה שהלוגו של חברת האחים וורנר ויתר על המסגרת הצהובה והרקיע התכול לטובת אותיות בשחור ולבן. "גראן טורינו" מציג לכם את כמיהתו הכנה של אדם זקן לערכים ישנים ולאמת שאבדה מזמן. הכנות הזאת ציוותה על איסטווד גם הגשה שקופה מתמיד. הכל נאמר כאן בפנים, ללא סאבטקסט, אם בדיאלוגים ואם באוסף של סמלים דתיים בוטים במיוחד. סחרחרת החופש, כמו רומז לנו איסטווד, הובילה את ארה"ב לפשיטת רגל שיותר משהיא כלכלית הרי שהיא תרבותית ומוסרית.
"גראן טורינו" מבקש מצופיו לחזור ליסודות, לחלקיקים האלמנטריים, אבל לא למשפחה ולמסורת - כפי שהטיפו לנו הסרטים השמרניים של עידן רייגן ובוש - כמו לקשרים חברתיים שמושתתים על מגע אנושי. ב"גראן טורינו" תמצאו רק טלפון נייד אחד והוא שייך לנכדה המרושעת של הסב המנוכר. "גראן טורינו" מעדיף את הגיבור שיצר במו ידיו מכוניות במפעל פורד על פני הבן שמוכר רכבים יפניים. את הפועל לפני הסוחר, את הצווארון הכחול, לפני הלבן.
לא אתפלא אם הלך הרוח הזה שביקש מאמריקה לשוב ולהביט בעצמה, לשוב ולהתאהב בעצמה - בטבק הלעיסה שלה, בגראן טורינו ישנה, בחטיף הבקר המעושן - הוא שגרם לסרט הצנוע והמהנה הזה להפוך לאחד הלהיטים הגדולים של התקופה ולסרט הקופתי ביותר של קלינט איסטווד. "העולם שלך", שרים איסטווד וג'יימי קאלום בסיום הסרט, "הוא לא יותר מכל הדברים הקטנים שהותרת אחריך". ואיזה דבר קטן ונפלא איסטווד הותיר אחריו הפעם. עולם מושלם.
"גראן טורינו" ("Gran Torino"),
ארה"ב 2008, 116 דקות
נא להמתין לטעינת התגובות
