לפחות המוזיקה מצוינת ב"ברוריה"
המשתתפים המרובים בכתיבת התסריט לסרטו של אברהם קושניר "ברוריה" יודעים, אולי, להתפלפל בתורה, אך אינם יודעים איך לספר סיפור והתוצאות על הבד מסורבלות ביותר
ברוריה צילום: מתוך הסרט
בירושלים, 1,900 שנים לאחר האירועים ההם, קם תלמיד חכם ופרסם ספר עיון ההופך והופך בפרשה מוזרה זו, והקים עליו את מנהיגי העדה החרדית בעיר הקודש. אלה קמו ועשו מעשה - שרפו את כל עותקי הספר. חולפות להן 30 שנה נוספות, ובתו של אותו תלמיד חכם, ברוריה שמה, אלא מה, מתעקשת שספר אחד בכל זאת נותר כאוד מוצל מאש.
היא מטרטרת לבעלה, בן מאיר שמו, אלא מה, שיעשה מאמץ ויאתר את הספר החבוי. אותו בן מאיר, עילוי ומצוין בתורה, מעדיף לשלוח למשימה טעונה זו סטודנט צעיר ומבריק. שהרי גם הוא קרא על מעשה מאיר וברוריה האורגינלים, ואין לו שום חשק לטבול בבריכת השרצים ההיא.
והנה כי כן, נרקם לו "ברוריה", סרט המשתדל לחבר בין אז לעכשיו, בין החיים השמרניים בחיק האמונה הדתית לבין הליבידו המכוסה היטב על ידי פאה נוכרית וחצאיות מקסי. לפני שנתיים עשה אבי נשר את "הסודות", שמתחולל באותה גזרה אמונית ומתרכז באותו פלח אוכלוסייה, שבתוכו מתרחשת גם עלילת "ברוריה".
אין זה מפליא שהדר גלרון, שעמדה מאחורי
התסריט של "הסודות", היא גם הכוח המניע מאחורי "ברוריה". לא זו בלבד שהיא התסריטאית של סרט זה (יחד עם עוד שלושה שותפים), היא אף מגלמת את הדמות הראשית, ששמה נישא בכותרת הסרט. הנוהים אחר סרטו של נשר ימצאו הרבה יסודות משותפים לו ול"ברוריה".
אחד המהלכים החשובים שננקטו בעשור האחרון ביצירת הקולנוע בארץ הוא עירוב שכבות המיתוס והמסורת היהודית בתוך עלילות הסרטים. קודם לכן, בימי שליטת מנחם גולן, אורי זוהר ואורי ברבש במתרחש בקולנוע הישראלי, התייחסו היוצרים השונים אל החיים כאן כטבולה ראסה; כאילו שקודם לאתוס הציוני לא היה פה ולא כלום. ההישענות על שכבות העבר, וכן הדיאלוג עם נושאים טעונים כמו אמונה דתית, הם בבחינת זיבול השדה הפילמאי, והעשרתו ברובדים ובמינרלים מזינים נוספים. ואם כך, טוב ש"ברוריה" נעשה.
מצד שני, חבל ש"ברוריה" נעשה כפי שנעשה. פגימה ראשונה ובולטת הינה האופן הכושל שבו מסופר הסיפור, והדרך המגושמת שבה משולב העבר המיתי עם ההווה הירושלמי. המשתתפים המרובים בכתיבת התסריט יודעים, אולי, איך להתפלפל בתורה, אך אינם יודעים איך לספר סיפור והתוצאות על הבד מסורבלות ביותר.
הבימוי הקפוא של אברהם קושניר הוותיק, שזה לו סרטו הראשון כבמאי, אף הוא לא מוסיף חדווה מרובה למתחולל על הבד. ואם מוסיפים לכך דלות בתקציב, הניכרת לאורך הסצינות כולן, ומשחק בלתי משכנע (גלרון, ברוך ברנר, ובמיוחד ישראל דמידוב), הרי שהמכלול הקולנועי מאכזב למדי. לעומת זאת, המוזיקה של יוני רכטר מצוינת.
נא להמתין לטעינת התגובות
