בית הבובות של גרי: חזרה לבית צבי
יובל אברמוביץ' נושא איתו כבר עשר שנים את הצלקות הנפשיות מימי בית צבי, באדיבותו של המנהל האגדי גרי בילו השבוע, כשנודע שבילו מפנה את כיסאו, ובמקביל זוכה מאשמת מעשים מגונים בתלמידיו, החליט אברמוביץ' לפתוח הכול. את המניפולציות הרגשיות, את העלבונות הפומביים ואת המוסר המעוות שבילו השליט בממלכה הקטנה והמפוחדת שלו. התלמידה לשעבר עדי אשכנזי מסכימה עם כל מילה
על תקופת לימודיי בבית צבי אני לא נוהג לדבר. "למדתי בגטו בית צבי", אני עונה בבדיחות הדעת כששואלים אותי קולגות איפה למדתי משחק. משתדל למעט במילים. לפעמים בתור לאודישנים או מאחורי הקלעים של צילומי סדרה אני מגלה שיש מכנה משותף רחב לרבים מפליטי המוסד. אהבה עצומה לבמה, טוטאליות אינסופית למקצוע התובעני ובעיקר קשר שתיקה והשלמה עם הדברים שהתחוללו בין כותלי בית הספר. כבר שנים שאני מתחבט אם לפרסם את הדברים. פה ושם כתבתי כמה מילים בנושא, אבל תמיד פחדתי שאיך שלא אומר את הדברים, הם יתפרשו כנקמנות או כמרירות.
בעשר השנים שעברו מאז עזבתי את בית הספר, אני חי ומתפרנס מכתיבה, אבל גם ממשחק. למרות הטראומה ההיא. לכן אין בי מרירות, גם לא רצון לנקמה. מקסימום נפש מצולקת ורצון לצדק. בשבוע שעבר התפטר גרי בילו, המנהל האגדי, שישב על כס הניהול במשך שלושת העשורים האחרונים.
הזיכרונות הרעים צפו ועלו בי.
בתחילת השבוע, ימים ספורים אחרי התפטרותו המפתיעה, שמעתי את רזי ברקאי מדווח בתוכניתו כי "מנהל בית צבי זוכה הבוקר מאשמת מעשים מגונים בשניים מתלמידיו לשעבר". מדובר בפרשה שהחלה לפני כארבע שנים. אחד התלמידים טען שבילו אמר לו "אני רוצה לגעת לך בתחת, אבל אני מפחד שתפליל אותי". השני טען שנאמר לו "אם תעשה לי מסאז', אדאג לקדם אותך בבית הספר".
השופטת בתיק, מרים דיסקין, קבעה כי הדברים של השניים לקו באי דיוקים וזיכתה את בילו. עם זאת הוסיפה כי "התנהגותו של בילו מביכה ומיותרת...התנהגות לא נאותה ככלל, ובוודאי שבעתיים כאשר העושה הוא איש חינוך".
עורך הדין אופיר סטרשנוב, שייצג את בילו, מיהר להפנות אצבע מאשימה כלפי המתלוננים. "הם הועפו מבית הספר חודש לפני שהגישו את התלונות", נימק בעורכדיניות מצויה. "גרי סוחב את העוולות הנוראות האלה כבר שנים. הוא לא אדם קל, אבל כל מי שמכיר אותו יודע שהוא נפל קורבן לעלילה".
אני לא מכיר את הסיפור הנוכחי, אבל אני מכיר היטב את האווירה. גרי בילו הוא אולי לא עבריין מין, אך רחוק בעיניי מלהיות איש מוסרי או תרבותי. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמוגשת נגדו תלונה בהקשר הזה.
סגירת הפרשה המשפטית הנוכחית, ובעיקר - הצגתו של בילו כקורבן, והצגת התלמידים לשעבר כנקמנים, גרמו לי להוציא סוף סוף את הדברים שחוויתי על בשרי וראיתי במו עיניי, ושכמוני חוו וראו עוד רבים. חשבתי שזאת תהיה הזדמנות מצוינת לנסות ולהבין את הרציונל שמאחורי הדברים שזכרתי. יצרתי קשר עם בית הספר וביקשתי להיפגש עם גרי בילו. אחרי כמה שעות הוא חזר אליי.
"גזרתי על עצמי שתיקה", סירב לבקשתי. "הייתי שמח לסגור מעגל ולהבין כמה מהדברים שקרו", ניסיתי לשכנע, "להבין את ההיגיון". " אני מאחל לך בהצלחה", אמר וניתק.
הימים הראשונים שלי בבית צבי היו שמחים באמת. בבוקר חייכו אליי מהקירות תמונותיהם של ליאור אשכנזי, יורם חטב, אלון אופיר, רמה מסינגר ועוד בוגרים שכבר רכשו שם, וסימנו לנו הטירונים את הכיוון. ואנחנו, כ-60 תלמידים שנדחסו בשתי כיתות, עשינו כל מאמץ ללכת בכיוון הזה. היו שם לצדי לירז צ'רכי, אולה שור-סלקטר, אסף פריינטא, שלומי קוריאט, קייס נאשף וצעירים נוספים שהיו מעבירים שם את ימיהם, מתשע בבוקר עד 23:00 בלילה. כולל שישי, שבת וכל חג אפשרי. היינו משוגעים לדבר. בלי טיפה של פרופורציות.
שבועיים אחרי תחילת הלימודים כבר המתין לי בתיבת הדואר של התלמידים מכתב בכתב ידו של המנהל האגדי. "אני שמח לבשרך שהחלטתי לצרף אותך להפקת בוגרי בית הספר 'עד התביעה' שתועלה בתיאטרון הספרייה. גרי בילו". וככה מצאתי את עצמי, תלמיד בן שבועיים, עומד על הבמה לצד אלון דהן, אילן פלד ומיה דגן, שסיימו זה עתה את לימודיהם. רועד מהתרגשות וזורח מגאווה על כך שהמנהל הגדול
למה דווקא אני? מעולם לא קיבלתי תשובה. ממש כפי שמעולם לא קיבלתי תשובה למה דווקא אני אכלתי מרורים בהמשך אותה השנה. אבל בינתיים סיפור האהבה המקצועי ביני לבין המנהל הלך ופרח. מפעם לפעם המתינו לי פתקים חינניים בתיבת הדואר (בהמשך גיליתי שתיבת הדואר הייתה דרך של בילו לשלוט במצב רוחם של התלמידים). אפילו נפל בחלקי אחד מהתפקידים הנחשקים במוסד: ספרן בית הספר. תפקיד שזיכה אותי במשכורת צנועה והייתה בו בעיקר הבעת אמון מוחלטת מצד "המערכת", או בשמה המפורש: גרי בילו.
אבל אחת ההחלטות המשמעותיות שקיבלתי בתקופת לימודיי הייתה לא לשתף פעולה עם "המערכת". לא ישבתי עם "המערכת" לשיחות נפש בקפיטריה, לא ריכלתי עם "המערכת" על תלמידים אחרים כפי ש"המערכת" נהגה לעשות וגם לא פלרטטתי עם "המערכת". מעולם לא עשיתי מסאז' ל"מערכת", כפי שנהג לעשות לה חבר לכיתה, ומעולם "המערכת" לא עשתה לי מסאז'.
האמנתי שניצני כישרון, מוטיבציה רבה ואישיות יציבה יספיקו. צריך להבין, חודש לפני שנכנסתי לבית הספר עוד הייתי מפקד על מפקדים בחיל האוויר. לימדתי אותם לשמור דיסטנס, לכבד את אלה שלמעלה ואת אלה שלמטה. את הכללים האלה הבאתי איתי לבית צבי. שמרתי על מרחק מנומס מהמורים וההנהלה. "המערכת" פירשה את התנהגותי המרוחקת כסנוביזם.
עד מהרה, השמחה הגדולה של רובנו הפכה לסכנה קיומית. אחת לכמה ימים הזכירו לנו המורים ומנהל בית הספר בראשם שימינו במוסד ספורים, אם נסטה ממערכת הכללים הנוקשה. תקנון של כללים וחוקים מסודרים לבית הספר לא היו. הם היו משתנים בהתאם לגחמותיו של בילו. תלמידים סולקו מבית הספר בלי שקיבלו הסברים של ממש. לא היה שום מערך ציונים או הערכות בכתב. לפחות לא כאלה שהיינו עדים להם. משטר האימה וחרב ההעפה, שריחפה תמידית מעל ראשינו, לא הסתדרו לי עם התפיסה שאמנות עושים באהבה.
התבוננתי מהצד וניסיתי להבין את כללי ההישרדות. מה שראיתי היה מנהל שמזמין את התלמידים החביבים עליו לארוחות בקפטריה על חשבונו ונוהג לרכל איתם על תלמידים אחרים בשכבה, רכילות שעסקה בחלקה הגדול בנושאים אישיים. הוא היה ידע היטב מי נמצא במערכת יחסים עם מי, וחיווה על כך דעה אישית.
בילו ישב לא פעם בקפטריה וניהל שיחות מקצועיות עם אחד ממורי בית הספר ועם במאים, תוך שאחד התלמידים מעסה את גבו ואת ידיו של המנהל לעיני כול. המורים, כמו כל התלמידים בבית הספר הקטן, ראו ושתקו. לא הבנתי איך בילו, שבעבר התלוננו נגדו על הטרדה מינית של תלמידים והיה נתון במעצר בית רק שנה קודם לכן, מרשה לעצמו להמשיך ולנהוג כך. איך אף אחד מהמורים לא מונע זאת.
במקביל, המנהל ייצר מערך שליטה מוזר ומעוות בתלמידים.
הוא היה מניח בתאי הדואר של התלמידים מכתבים אישיים רצופי מלל סתום, לעתים בצירוף קטעי עיתונות. תלמיד אחד קיבל מאמר באנגלית על הצגה מוצלחת שהועלתה בלונדון, ואחר קיבל גזיר עיתון על המופע החדש של דץ ודצה. מיותר לציין שזה שקיבל את המאמר על לונדון ראה בכך רמז לעתידו המזהיר בתיאטרון, וזאת שקיבלה את הידיעה על הדצים שקעה בדיכאון.
פעם קיבלתי ממנו מכתב קצר: "תמשיך להשקיע". כמה שבועות אחר כך, בשעה שהייתי בשלבי התאוששות מדלקת ריאות שלא מנעה ממני להגיע ברוב הימים לבית הספר, כתב לי: "תיזהר לא להיות חולה מדי!". כשאחת המורות בשכבה שמעליי שלחה לבילו את חוות דעתה הסמי פסיכולוגית על התלמידים, הוא בחר לצטט את האבחנות שלה במכתבים שפיזר בין תאי התלמידים. המכתבים הללו הונחו בתאי הדואר השקופים, כך שכל התלמידים יכלו לקרוא אותם בבירור.
הרוח שהביא בילו לבית הספר הקרינה על האווירה הכללית. חלק לא קטן מהמורים היה שותף לחגיגת המוסר המקולקל. יום אחד ישבתי לשיחה עם במאי הצגה שבה השתתפתי. חשפתי בפניו את סודותיי הכמוסים ביותר.
ימים ספורים אחר כך, שמעתי מחברה שהבמאי שמקיים, כך התברר לי, מערכת יחסים אינטימית עם אחד מחבריי לכיתה, חלק איתו גם את סודותיי שלי. מערכת היחסים בין התלמיד לבמאי לא הייתה עניין חריג. מורה אחר ניהל במקביל מערכת יחסים עם תלמידה.
לימים, נודע לי על עוד כמה וכמה מערכות יחסים בין תלמידים למורים. היו מי שאמרו לי "לא מדובר בקטינים", או "לאהבה אין חוקים, כללים או מסגרת. כשזה קורה, זה קורה". בכל מסגרת חינוכית אחרת מקרים כאלה עולים למורים במשרתם. בבית צבי זאת הייתה השגרה. שגרה שגרמה לתלמידים אחרים להכיר בה כאסטרטגיה.
מהר מאוד הרגשתי שאין מי שמכוון אותי באמת. שאני לא באמת יכול לסמוך על מוריי. עם אלה שראיתי בהם אנשי סוד הייתי נפגש מחוץ לכותלי בית הספר. אבל בשלב מסוים הרגשתי שלא יכולתי לבטוח כמעט באיש. לא בתלמיד ולא במורה. כולם התערבבו עם כולם. לא ידעתי מי מחובר למי. אולי התלמיד שלידי שוכב עם המורה שמקורב למנהל? התחושה הייתה של משטר דיקטטורי ואפל.
מורה אחד הסביר לי, ברגע של כנות, את הרציונל הפדגוגי של המקום: "לרסק לכם את האישיות ולבנות לכם אחת חדשה". בפעולת הריסוק אכן הצליחו. לגבי הבנייה המחודשת, בלא מעט מקרים, נכשלו. מורה אחד היה נוהג בשיעוריו לחטט בחיים האישיים של התלמידים מתוך הסבר ש"הפצעים" הם חומרים מצוינים לעבודת השחקן. רצינו להיות שחקנים, אז פתחנו את המוגלה.
פעם מישהי סיפרה איך בילדותה נהגה להתקלח עם אביה אחרי בילוי בים. המורה קבע בנחרצות, מול 30 תלמידים: "אבא שלך לא איש תמים. הוא חשק בך!". שכנע אותה שכוונותיו של אביה היו זדוניות.
מורה אחר, במסגרת תרגיל הנקרא "סיפור נוגע לב", ביקש מאיתנו לספר סיפור כואב מחיינו. עלו שם סיפורי אונס, אובדן שפיות, אנורקסיה, מחלות נפש ומוות. אני זוכר בבירור את אותה סטודנטית שסיפרה בדמעות איך נאנסה בנעוריה. בסוף הסיפור פנה המורה אל התלמידים ושאל בקור רוח: "חברים, הסיפור הזה מרגש או לא?". הזמין אותנו לקיים הצבעה כיתתית. לבסוף הגיע פסק הדין.
"הסיפור אולי עצוב, אבל הוא לא מרגש". האונס שעברה לא היה מספיק תיאטרלי. פעמים רבות ישבתי מול מורים ששיחקו בלהיות אלוהים. בלהיות פסיכולוגים. תהיתי, כמו חלק מחבריי, מי הוא אותו אדם שמאשר את תוכנית הלימודים ואת צוות המורים. תהיתי איפה הוועדה המפקחת של בית הספר? האם הגופים התומכים כלכלית בבית הספר יודעים על הנעשה בין קירותיו?
שבעה חודשים בבית הספר הספיקו לי כדי לראות את התמונה המלאה. יום אחד הוד ?עתי לרכזת השכבה ש"אני ממשיך הלאה. בוחן אופציות לימודיות אחרות". דב רייזר, אחד מהמורים היותר מוערכים והמורה הבודד באותה תקופה שגם עבד בעולם התיאטרון ולא רק פנטז עליו, שכנע אותי להישאר. "מניסיוני, בית הספר הזה הוא בשבילך", אמר לי. כיבדתי את דעתו וגם את העובדה שסוף השנה התקרב. נשארתי.
אבל פה התהפך התקליט. "המערכת" שינתה במפגיע את יחסה אליי. "לך, לך כבר ליורם לוינשטיין", היה צורח לעברי בילו בקפטריה, לעיני כל התלמידים. "למה נשארת פה? ערימה של כישרון מקולקל", אמר בפעם אחרת. "אתה אפס! ", צווח מול תלמידים נוספים. ספגתי בשקט. כל כך רציתי להיות שחקן.
חשבתי שחופשת הקיץ תמחק את השבועות האחרונים של שנה א'. טעיתי. בשנה ב' העניינים המשיכו להתדרדר. "אתה מושעה לשלושה שבועות", הודיע לי בילו בוקר אחד. "למה?", תהיתי על סף דמעות. "כי אכלת בייגלה בקומה השנייה ואסור לאכול בקומה השנייה", אמר .
מערכת החוקים של בילו הייתה גמישה מאוד. רציתי להגיד לו שרק יום קודם לכן ראיתי אותו זולל פיצה עם התלמידה חני פיסטנברג, באותה קומה שנייה בדיוק, אבל שתקתי. הבלגתי גם שנלקח ממני תפקיד מרכזי ערב בכורת הצגה, בגלל האשמה מופרכת שמעלתי באמונו כספרן בית הספר. הואשמתי בקול רם, לעיניי תלמידים ומורים, שחשפתי בפני התלמידים מידע על הפקות עתידיות במוסד. האשמה חסרת שחר.
בפעם אחרת הועפתי לשבועיים כי איחרתי לשיעור כשעזרתי לתלמידה חולה. שתקתי גם כשצרחו עליי ששמנתי (אם כי באותה תקופה רק הלכתי והצטמקתי), ממש כמו אותה תלמידה שמנה שהופיעה בקטע משחק עם שמלה חושפנית ונאמר לה בארסיות בידי אחד המורים: "ג'וליה רוברטס את לא", או כמו תלמידה אחרת שבילו השליך לה כריך לפח כשהוא קובע: "את אוכלת יותר מדי".
הטרור הפדגוגי הופעל גם על המורים. חלק מהם אימצו את דפוסי ההתנהגות של ההנהלה. במאית אחת הייתה מגיעה לחזרות עם בקבוקי בירה. לעתים הייתה שיכורה לחלוטין. אחר היה מעודד תלמידים להתפשט בתרגילים במטרה "למתוח את הגבולות" ואחרים היו פשוט אטומים לצורכי התלמידים.
לא מעט מהתלמידים נשברו במהלך המסע. חלק נטשו באמצע ולא השלימו את שלוש שנות הלימוד. חלק נזרקו. לא מעט פוספסו בשל היעדר רגישות לצרכיהם האישיים. עשרות בוגרים השתלבו בתעשייה במשך השנים, אבל הרבה יותר לא השתלבו מעולם. זו לא רק האינפלציה בכמות השחקנים היוצאים מדי שנה אל שוק העבודה, זאת גם הטראומה.
באשר לי, בתום שנתיים איומות ברמה האישית, אחת מהמורות לקחה אותי לשיחה ואמרה לי "אתה מסומן. בשנה השלישית אתה עומד לשבת על הספסל. תעזוב. אתה כבר תמצא את דרכך אל עולם המשחק". אחרי לילה של התחבטויות החלטתי לנטוש. לא יכולתי לשאת יותר את העומס הנפשי. למחרת בבוקר הודעתי על עזיבתי. כמה שעות אחר כך התבשרתי, במקרה או שלא, שבית הספר החליט שאין לי מקום בו.
שנים רבות ברחתי מתחום המשחק. ברחתי לכתיבה שהפכה, בלי שהתכוונתי, לקריירה נוספת. את קריירת המשחק שלי בחרתי לפתוח, ולא במקרה, בטלוויזיה. שנים התרחקתי מהתיאטרון, זה יותר מדי הזכיר לי את בית הספר. רק בתקופה האחרונה התחלתי את המסע שלי גם על הבמה.
מעת לעת הייתי שומע עוד סיפורים שהגיעו מבית הספר. שמעתי על מכתבי מחאה של תלמידים שנכתבו ונגנזו. מחשבות של תלמידים לפנות למבקר המדינה כדי שיבדוק איך ייתכן שבבית ספר שזוכה לתמיכה ציבורית מתחוללים דברים כאלה. אבל כל המחשבות לשינוי נגוזו. כולם פחדו.
השמועה דיברה על הידיים הארוכות של בילו, שמגיעות לכל תיאטרון במדינה. היו מורים שצידדו בהתנהלות הבית ספרית בנימוק ש"ב בית הספר הוא גרסה מינאטורית של התעב שייה שבה שחקן לשחקן זאב". בעשור האחרון נדדתי מהפקה להפקה בעולם האמיתי. לא תמיד היה נעים או קל, אבל מעולם לא היה משפיל. מה שקרה לי בבית צבי מעולם לא קרה לי בעולם האמיתי.
השבוע עזב בילו את בית הספר. באופן מוזר, הרגשתי הקלה. באיחור רב מדי, הרגשתי שאני חייב לספר חלק קטן ממה שראיתי. כדי לוודא שהשנים שחלפו לא טשטשו את זיכרוני, פניתי ליותר מ-30 תלמידים לשעבר שלמדו בשנים שבהן למדתי. חלקם הפכו לשחקנים מוכרים, אחרים ברחו מהעולם הזה. איש לא הסכים להתראיין בגלוי.
"אני מוכן לומר רק דברים טובים על גרי", אמר שחקן צעיר ומבטיח. "ומה עם הדברים הפחות נעימים שחווינו?", תהיתי . "תבין, יש לי יותר מדי מה להפסיד", נימק וניתק. "למה אתה צריך לפרסם את זה עכשיו?", "זה שייך להיסטוריה", "אל תזכיר בכלל את השם שלו בפניי", "אל תזכיר את השם שלי בכתבה" ובעיקר הרבה "לא, תודה".
"שש שנים אחרי שסיימתי לא ידעתי מי אני בכלל. לא למדתי שם כלום. כל מה שעשיתי כל השנים שם היה לבכות. לשמוע שאני שמנה", אמרה שחקנית שמופיעה בימים אלה בשלוש הצגות מצליחות במקביל, "אבל בגלל שאני טפו-טפו-טפו בצד של האנשים שהצליחו, למרות גרי, אני חושבת שזה הניצחון שלי עליו".
עם אחד הבוגרים ניהלתי שיחה של שעה. זה התחיל ב"לי דווקא היה מצוין" ונגמר ב"נכנסתי לדיכאון רק מלדבר על מה שהיה שם". אחרי שעתיים שלח לי מייל. "לדעתי אינך צריך לכתוב את הדברים. זה רק מצייר אותך כנקמן, נוטר וממורמר. אני אחרון דורשי טובתו של גרי או של הבית ספר, אבל גם ככה כולם יודעים את הדברים". כולם ידעו ושתקו. הרוב, עדיין ממשיכים לשתוק.
"יש קשר שתיקה בנוגע למה שקורה באמת בין כותלי בית הספר", אומרת בגילוי לב עדי אשכנזי, שנזרקה מבית הספר בסוף שנת הלימודים השנייה. "שוטפים לתלמידים את המוח שאם הם יפצו פה הם לא ימצאו עבודה בתעשייה. אני, כמו רבים, חייתי בתחושה שהמורים שלנו הם 'המקצוע', ושאם אני אגיד משהו לא במקום, 'המקצוע' לא ייקח אותי. הפחד הזה מלווה אותך גם אחרי שאתה עוזב או מועזב מבית הספר. הפחד הזה ליווה אותי במשך שנים לכל מקום. פחדתי לדבר ושייסגרו לי הדלתות".
איך את מסכמת את התקופה בבית הספר?
"משפילה. לגרי אין רסן על הפה. לחברה טובה הוא אמר 'תחליטי אם את אישה או פח זבל', ולאחרת אמר 'מה זה העטינים המגעילים האלה?'. אלה הערות שחורגות בהרבה מהתחום הבונה. זה גם רחוק מלהיות הומור. הייתי התלמידה הכי שקדנית בשכבה, אבל זה לא עזר לי. לא מצאתי חן בעיני ההנהלה".
התלוננת אי פעם בפני מישהו?
"מה פתאום. רציתי לעבוד בתעשייה. בפנטזיה שלי רציתי שיגיע איזה עיתונאי לראיין אותי. שאוכל לספר לו. לדבר על המנהל שהב תיישב על הכיסא וסירב להתפנות".
"בית צבי הוא מקום טוב לאנשים מוכשרים ולא טוב לאנשים לא מוכשרים. עובדה שהאנשים שלא טיפחתי לא הצליחו", אמר פעם בילו בריאיון. הוא טעה. עדי אשכנזי ודנה מודן הן שתי דוגמאות לתלמידות ש"המערכת" פספסה בגדול.
"יש צורת חשיבה מטומטמת שלפיה התלמיד תמיד צודק ובית הספר הוא הרע...מין שמאלץ יהודי. תמיד היחיד צודק והממסד טועה", אמר בילו בריאיון אחר. שוב טעה. כל התלמידים שהעזו לצאת נגדו הואשמו בידי באי כוחו במרמור ובתסכול. ברצון לנקמה. ברור לי שחלק מאותם אנשים יצוצו בעקבות הכתבה הזאת.
אין ספק, יש גם תלמידים שיספרו סיפורי הלל על בילו. גדודי מעריצים שחבים לו את הקריירה. ריטה, איתי טיראן, אלון אופיר, ענת וקסמן, יורם חטב, ליאור אשכנזי, נתי רביץ, דב נבון וגיל פרנק הם רק חלק מרשימה ארוכה של בוגרים מצליחים. יש גם כאלה שחוו אהבה, טיפוח וחיבוק חם מאוד.
אני החלטתי, במודע, לוותר על החיבוק הזה. רציתי להיות שחקן, לא קורבן להתעללות נפשית. גרי בילו הוא אולי איש תיאטרון בעל חזון, אבל רחוק מלהיות איש חינוך. האיש שהיה יכול להיות מועמד טבעי לפרס ישראל מסיים שלושה עשורים של כהונה עם מוסד מתפורר. למען הדורות הבאים של התלמידים, ובעיקר למען התרבות של מדינת ישראל, אני מקווה שמישהו ראוי יישב על הכיסא שהמתין שנים רבות כל כך לשינוי הזה.
מבית צבי נמסר בתגובה: "אנו מאחלים ליובל אברמוביץ', כמו לכל סטודנט שלמד בבית צבי, בין אם סיים ובין אם לאו, הצלחה רבה בהמשך דרכו".
תגובתו של גרי בילו לא נתקבלה עד מועד סגירת הגיליון.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם