מיכל שמיר היא אשת העכביש
מיכל שמיר מדביקה סוכריות על שוורים ומחכה בהתרגשות שירקיבו, הופכת נקודות חן לפונטים, משפריצה חלב אם על המצלמה, מייבשת עכבישים ושותלת ב"סטודיו" מסרים ארוטיים, שנתפסו עד לרגע זה כחבלה אנונימית וזה לא שהיא לא מציגה במוזיאונים, זה פשוט צפוי כל כך, היא אומרת
הטראומה לא נותרה מיותמת. כאמנית פעילה החליטה שמיר לקחת את חומרי החיים ולעבד אותם לתוך עבודתה. "יום אחד באתי הביתה והאכלתי את התינוק. אחר כך השפרצתי את החלב מהפטמה על מצלמת וידאו. זה קיבל קונספט פוליטי. החלב הולך ומתבזבז. גדלנו במערכת של הפרדות. כל המורים בבצלאל הם גברים. אם אתה לא בסטודיו כל היום, יש תחושה שאתה לא יכול ליצור. דווקא מהמקומות המוטרפים האלו של החיים אפשר ליצור".
הפער בין אשת משפחה המקיימת אורך חיים שגרתי ויציב (שמיר היא אם לארבעה ילדים), ובין עבודות ואקטים אמנתיים פרובוקטיביים, אפיין את הקריירה של שמיר, המשמשת בשלוש השנים האחרונות כראש המחלקה לאמנות במכללת ספיר, לכל אורכה.
בסדרת הרישומים "נערת החודש" מ-2001, למשל , הציגה סדרת רישומים של נערים ונערות בתנוחות פרובוקטיביות, שהועתקו משבועוני האופנה. שמיר הוסיפה פרט אחד לרישומים: כתם דם באזור אברי המין. "הפדופיליות הסמויה של מגזיני האופנה קשה בעיניי", היא אומרת. "בזמן העבודה הבנות שלי היו סביב גיל 12, גיל תחילת המחזור. כנשים אנ?חנו חוות את ההכתמה הראשונה בהפתעה. רציתי להוציא את זה החוצה. זה בסך הכול דם. לתת נראות לדבר, וככה לפרק אותו".
איך הבנות שלך התייחסו לרישומים?
"הן לא קיבלו את זה. בכלל הן חושבות שאני קצת משוגעת".
שמיר, 44, נולדה ברמת גן ולמדה במדרשה לאמנות, בין היתר אצל רפי לביא ואצל יאיר גרבוז. באמצע שנות ה-80 נסעה לניו יורק והוכשרה בסקול אוף ויז'ואל ארט, שם הושפעה מאוד ממורתה, אמנית הגוף חנה ווילקי. "היא אמרה שאמנות צריכה להיות בטווח שבין עיסת נייר לבין קילוף העור השקוף של אמא שלך - כלומר תנועה מעומקים חסרי משמעות לדבר שמסמן חמלה ומגע גופני".
כשחזרה לארץ ב-90 הציגה בגלריית בוגרשוב תערוכת יחיד. במקביל לימדה במחלקות לאמנות בבצלאל, במדרשה ובטכניון. "חזרתי לארץ עם תינוקות, קשיים של יומיום, החלטות קשות של אם להישאר בסטודיו עוד שעה או לחזור לילד. בשנים הראשונות סבלתי מזה, עד שהבנתי שאמנות רלוונטית היא זו שנוגעת בחיים. במשך השנים גידלתי דורות של אמניות שעושות אמנות חזקה ומרגשת, ומצד שני מקיימות בית. הן הרגישו שהן מקיימות חיים כפולים. עולם האמנות הוא שובר גבולות, אגוצנטריות מטורפת. מצד שני יש לך התחייבות למשפחה. זה מצב סכיזופרני ברמות".
בשנות ה-90 הבחינו חדי העין בחלקי משפט ארוטיים ("תלקק את השפתיים", "תיגע בעצמך") שהוטמעו לתוך טקסטים מלומדים במגזין האמנות "סטודיו". המגזין עצמו לא התייחס מעולם לפעולה הגרילה הזאת, שנמשכה כמה חודשים ונעשתה בתיאום והסכמה עם מי שהייתה אז העורכת, שרה ברייטברג סמל. ומי עמד מאחורי הפעולה האנונימית? ניחשתם נכון.
"עד היום אני לא יודעת מי שם לב לזה", אומרת שמיר. "אני יודעת שכמה אנשים התלוננו על טעות דפוס. בשלב מאוחר יותר לקחתי את כל נקודות החן על הגוף שלי שהרופא אמר שיש להסירן, צילמתי אותן והפכתי אותן לפונט של סימני הפיסוק ב'סטודיו'. גם כאן שמרנו על אנונימיות".
למה, בעצם?
"לא רציתי שזה יזוהה עם עולם האמנות, כי אז זה היה הופך ליצירת אמנות. סוג של הסוואה. המשכתי עם הפעולה הזאת במשך חמש שנים גם במקומות ציבוריים. תליתי במעליות, בשירותים ציבוריים ובמשרדי כוח אדם שלטים ועליהם משפטים של הנחיות גופניות מקופסאות טמפונים ומנות חמות".
גם בהמשך שימש לה הגוף מצע עבודה. "הבטן שלי לא סקסית. היא מלאה במתיחות. לקחתי טקסטים, כתבתי על העור השקוף שלי, צילמתי ופרסמתי אותם במגזין. אחר כך פרסמתי שם צילומים של האצבעות שלי. אצבעות של אמנים עם השחור למטה. ציפורניים כסוסות, בלי לקה, שעליהן כתוב טקסט. רציתי להפוך את העיתון למשהו חושני, גופני. ערבוב בין התחומים. סוג של שיבוש".
פעולות הסוואה נכנסו גם לקודש הקודשים: אולמות התצוגה של מוזיאון תל אביב. "במשך חמש שנים הצגתי זוג של דרורים על החלון של המוזיאון. זו הייתה עבודה ללא
אפילו סוכריות גומי, מתברר, יכולות לשמש מצע לעבודות מטלטלות. אחד האובייקטים הידועים של שמיר הוא פסל שור ענקי העשוי מסוכריות בצבעים שונים. העבודה נרכשה על ידי מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, ומוצגת בשנים האחרונות בקומת הכניסה של העיתון.
"סוכריות זה עולם ילדי", אומרת שמיר. "כמו שילדים מחטטים באף ואוכלים את זה, וזה לא נראה להם מוזר ולא תקין, ככה גם הסוכריות הן בצורת חלזונות, תולעים, נחשים. קיבלתי מהיבואנים כ-400 קילו סוכריות בשביל הפסל. עשיתי דוקטורט עליהן. גיליתי תנינים, דולפינים, מערכות שיניים, שפתיים, נחשי אנקונדה, צלעות".
העבודה מחזיקה מעמד?
"צבעתי אותה בלקה כדי שתחזיק מעמד, אבל מבחינתי זו עבודה מתפתחת, אורגנית. אולי היא צריכה להירקב, לכלות את עצמה".
שמיר התאהבה בסוכריות. בעבודה "פצע קיר" היא בנתה חתך שכולו מצופה במתוקים. "הלכתי לראות איך ברנסנס ציירו את הפצע של ישו, ואז התחלתי לשרוף סוכריות ולבשל אותן. סוכריות הכי מלאכותיות הפכו לדם. הצגתי את העבודה בברלין, ואספן במינכן רכש אותה. בהעברה נשברה אחת הטיפות. הטיסו אותי לשם כדי לתקן. ולחשוב שבמכללת ספיר אני נאבקת על כל אלף שקל מלגה לתלמיד".
גם בתערוכה החדשה במוזיאון הרצליה, "נאסף" (אוצרת: דליה לוין), שנפתחה בסוף השבוע האחרון ומלווה בספר אמן בשם "אסיף", הופכת שמיר את חומרי החיים לעבודות מדממות. בין העבודות סדרה של פרפרים, תיקנים, דבורים, עכבישים-כולם מתים. "ייבשתי המון פרחים ואספתי חרקים מתים. זו גסיסה, התפוררות שבונה בעבודה סזיפית עולם חדש בלי סדר. סרקתי את העבודה והגדלתי לממדים ענקיים. זה הפך למפלצת".
נא להמתין לטעינת התגובות
