מילק שנשפך
"מילק" נמנה עם גוף העבודות המיינסטרימי, הלא נועז והפחות מעניין של גאס ון סנט. במיוחד מאכזב הטיפול החד ממדי בדמות הראשית, זו של הארווי מילק. עם כל הכבוד לאוסקר הטרי של שון פן
מילק צילום: יח''צ מתוך הסרט
"מילק", סרט ביוגרפיה העשוי במתכונת שמרנית משהו, נפתח בסצנה המתחוללת ב-21 במאי 1970, כאשר איש חברת ביטוח מוול סטריט, היהודי מילק, פוגש בכניסה לרכבת התחתית, לגמרי באקראי, בצעיר מאיר פנים ושמו סקוט סמית (השחקן ג'יימס פרנקו), והשניים מעבירים יחד את הלילה הניו יורקי, שבו חוגג מילק את יום הולדת 40.
הסצנה הבאה קופצת שנתיים קדימה, ובה נראים בני הזוג המאושר מילק?סמית כשהם מגיעים לחוף המערבי, לעיר סן פרנסיסקו, אל רובע קסטרו המאוכלס בהומואים, וקובעים בו את משכנם. מילק, בוגר לימודי מתמטיקה שעד אותה העת התעסק בעיקר בסטטיסטיקה ובביטוח, שינה כיוון ופתח חנות צילום בקסטרו, שעם הזמן הפכה למוקד הפעילות הציבורית של חוגי ההומואים בסביבה.
שנה לאחר נחיתתו באזור, הריץ עצמו הרווי מילק לכהונת חבר מועצת העיר סן פרנסיסקו. קמפיין זה עלה ברע, וכך גם שתי מערכות הבחירות הנוספות שבהן ביקש לעצמו מילק משרה ציבורית, כדי לייצג את האינטרסים של רעיו הקרובים. רק בשלהי 1977, עם המעבר לשיטת בחירות מוניציפליות המשריינת את מושבי מועצת העיר לנציגי שכונות וסקטורים חברתיים ממוקדים, הצליח מילק בסיוע הקולות של קהילת הגייז להיבחר למועצה, שבה שירת 11 חודשים, עד 27 בנובמבר 1978, המועד שבו נורה למוות על ידי חבר מועצה שמרני, שחיסל באותה ההזדמנות גם את ג'ורג' מסקוני, ראש העיר הליברלי של סן פרנסיסקו.
"מילק", אם כך הוא סרט הנצחה לפועלו של האיש, תוך הבלטת הפן הציבורי של מעשיו. אין זו הפעם הראשונה שמדיום הקולנוע נדרש לאישיותו של העסקן ההומו. כבר ב-1984, שש שנים לאחר חיסולו, הכין הבמאי רוב אפשטיין את "הזמנים של הרווי מילק", שזיכה אותו בפרס האוסקר לעבודות דוקומנטריות. אפילו אופרה נכתבה על אודות המרטיר בחליפת שלושת החלקים, שהטיף ליציאה המונית מהארון.
הבמאי גאס ון סנט הציג לפני עשר שנים את גרסת הכיסוי של "פסיכו". היה זה סרט עלילתי ייחודי, שבו חיקה ון סנט סצנה אחר סצנה, תמונה בעקבות תמונה, את עבודתו הגדולה של אלפרד היצ'קוק-"פסיכו" משנת 1960. למראה "מילק", סרטו הארוך ה-13 של ון סנט, נדמה שהוא משתדל לחזור בשנית על הטריק שנוסה בהעתק של "פסיכו", שכן חלקים נרחבים מ"מילק" העלילתי נראים כמו העתק שמש לסרט התעודה של אפשטיין, שכמו בוים מחדש, הפעם כעבודה עם שחקנים.
יהיו ודאי גם מי שיאמרו כי העתקה של סרט דוקומנטרי לפורמט עלילתי היא בבחינת מופת לקפדנות קולנועית. שהרי אחד הרבדים הנחשבים במסורת הסרטים העלילתיים הוא החיקוי האמין של המציאות. ון סנט, שמסתייע ב"מילק" בשחקנים מקצוענים וחובבים, בקטעי ארכיון המעבירים את רוח התקופה, וכן בקטעים שנראו כבר בסרט התעודה הישן, מפגין יכולת מרשימה של תזמור פילמאי. אמנם לא הכי מקורי שבעולם, אבל בהחלט אמין.
ון סנט, סופר ומוזיקאי שסרטיו הראשונים השיקו לאוונגרד הניסיוני, מנהל כבר 25 שנה יחסים מורכבים עם הקולנוע. לצד סרטים בעלי שפה אמנותית נועזת ("איידהו שלי", "אלפנט", "ימים אחרונים") הוא מרבה להציג גם עבודות מיינסטרים מובהקות ("פיתוי קטלני", "סיפורו של וויל הנטינג"). מהבחינה הזאת, "מילק" - ביוגרפיה מוסרטת שיכולה הייתה להשתלב בשידורי HBO או הולמרק - משתייך לחטיבת היצירה השנייה, הפחות מעניינת, של במאי זה.
דמות חד ממדית
חלקים נרחבים של "מילק" מתעסקים כמובן בפעילות הציבורית של המנוח. הסרט מתעכב על תחנות חיים אלה באמצעים של רטוריקה ישירה - נאומים, הפגנות רחוב, עימותים טלוויזיוניים, הכתבת צוואה אל תוך קלטת טייפ, קטעי בית משפט. זהו טקסט מגייס, הצהרתי, שעקרונית אינו שונה מסתם מפעל הנצחה, בניית אנדרטה או חוברת זיכרון.
וידאו: מילק - טריילר
ון סנט מפתיע כאן לרעה, כשהוא מטפל בדמות הראשית באופן המזכיר את ההפקות המסחריות המשמימות למדי של ריצ'רד אטנבורו: "גאנדי" (עם בן קינגסלי) או "הזעקה לחופש" (דנזל וושינגטון), שהנציחו את פועלם הפוליטי של לוחמי חירות שנפלו על משמרתם כמהטמה גאנדי ההינדי או כסטיב ביקו מדרום אפריקה.
מילק, על פי סרט זה, מעוצב כדמות חד ממדית, ושון פן, חתן פרס האוסקר הטרי, מקפיד להיכנס לדמותו באמצעות אימוץ שפת הגוף שלו ואופני הדיבור הרך. כך קורה שפן, וגם ון סנט, שותפים בעל כורחם לכינון ולהפצת מאפיינים מעט קריקטורליים שעם השנים דבקו בהומוסקסואלים-תנועות כף יד רכות, דיבור מתפנק קמעה, התמכרות שמיימית לתענוגות האופרה הטרגית נוסח פוצ'יני.
מול כישלונו היחסי של שון פן בולטת עבודתו המשובחת של ג'וש ברולין, שהיה מועמד השנה לפרס האוסקר בקטגוריית שחקן המשנה המצטיין. ברולין מגלם ב"מילק" את דמותו המורכבת, החידתית, של דן ווייט, אותו חבר מועצה שקטל ביריות את מילק ואת ראש העיר מסקוני.
ווייט, נוצרי אדוק, שמרן, נשוי ואב לתינוק שזה עתה הוטבל, היה שוטר וכבאי קודם שנבחר למועצת העיר, באותה מערכת בחירות
שבה ניצח גם מילק. בין שני נבחרי הציבור הטירונים מתפתחת מערכת של שנאה/משיכה, שבסיסה הפסיכולוגי נובע מעיצובו של ווייט כהומו מודחק.
אין ספק, זוהי הטריטוריה הכי מתאימה לסרטי ון סנט, ואלמלא נדרש פה לייצר סרט זיכרון והנצחה לאייקון ההומואי מילק, הוא יכול היה לעצב סרט מורכב בהרבה סביב הדילמה של ווייט, כשמרכיבי עולמו הרוחני והנפשי קורסים בשעה שיוזמה פוליטית שמרנית שלו כושלת, וכל מועצת העיר הרדיקלית מתייצבת מאחורי מילק. כל זאת, כאשר הסרט מתעקש להציב את ווייט על בסיס בלתי יציב, כשמתחתיו מבעבעים זרמים תת קרקעיים של משיכה הומוסקסואלית.
ארבעה ימים לאחר הפסדו הפוליטי, הגניב ווייט אקדח אל תוך בניין עיריית סן פרנסיסקו, וחיסל את קורבנותיו כשהם במשרדיהם. סצנות הרצח הכפול הן רגעי הניצחון הפילמאי של ון סנט, כאשר הוא מפעיל בהן מצלמות בתנועות ארוכות, ומתזמר על הבד אנשים שאינם קפואים בשל היצמדות לאג'נדה חברתית סקטוריאלית, אלא מתפקדים כבני אדם אחוזי חרדה.
סרט התעודה משנת 1984 על אודות מילק, הקדיש שליש מזמנו לטיפול בדמותו של ווייט, שייצגה אז את אותו רוב דומם שנאחז בחומות של שמרנות, והדף איומים חדשים ומצור עיקש על חייו השאננים מכיוון הפמיניזם, החד מיניות, התנועות למימוש זכויות המיעוטים וכדומה. ווייט, שנידון לשמונה שנות מאסר בלבד בגין הרצח הכפול שביצע, השתחרר מכלאו לאחר חמש שנים וחצי רק כדי להתאבד מחוץ לחומות בית הכלא. אצל ון סנט הוא נותר כדמות סתומה שאינה מצדיקה הרחבות, וחבל שכך.
נא להמתין לטעינת התגובות
