להרוג ילדה ולנוח: הטרגדיה תיאטרלית, הטירוף מהחיים

השחקנית הערבייה סלווה נקארה משחקת במחזה יווני על טירוף, רצח ואבות שהורגים את בנותיהם למען המדינה. "התמונות מעזה היו לי דוגמה ממשית ומוחשית לטירוף שאליו יכול אדם להגיע", היא אומרת

יונתן אסתרקין | 8/3/2009 6:42

בתוך זוועות הטרגדיות היווניות, בולט המחזה "איפיגניה באאוליס" שכתב אורפידיס ומועלה בימים אלה לראשונה בישראל. אורפידיס מגולל את סיפור מותה של איפיגניה, בתו של המלך אגממנון.

סלווה נקארה צילום: אלון ז'ראר

אגממנון מקבל נבואה מהאורקל, שצבאו לא יצליח להביס את טרויה אם לא יעלה כקורבן את בתו היחידה, איפיגניה. האב נקרע אך בסוף מזמין את בתו למה שאמור להיות טקס כלולותיה אך מתברר כטקס הריגתה. אגממנון ממשיך לטרויה בראש צבאו אבל נקמת בתו המתה תלווה אותו עד יום מותו.

את התפקיד הלא קל של קליטמנסטרה, אשת אגממנון ואמה של איפיגניה, לקחה על עצמה השחקנית סלווה נקארה (49), ערבייה ילידת חיפה, בוגרת בית צבי ששיחקה כבר בתיאטרון חיפה, בהבימה, בתיאטרון

הלאומי הפלסטיני ועוד. לדבריה, דווקא עובדת היותה ערבייה בחברה יהודית מקלה עליה ומאפשרת לה הסתכלות מזווית אחרת על הטירוף שמסביב.

וב"איפיגניה" יש הרבה טירוף. "אני מגלמת את הדמות היחידה בכל המחזה ששומרת על שפיות לכל אורכו ומנסה למנוע את הטירוף", אומרת נקארה. "כשהיא מגיעה למחנה של היוונים ומגלה את השקר היא נלחמת בבעלה, אבל בסופו של דבר הוא מצליח לשכנע אפילו את הילדה, את איפיגניה, שתלך ברצון אל מותה. רק האמא לא נסחפת לתוך ההתלהמות, הכוחניות, שכרון החושים של המלחמה. הלחץ שמפעילים החיילים על המפקדים, הנקמות, השנאה, זה מטריף ממש את השכל של כל מי שנמצא של במחנה והם שוכחים הכל. משפחה, בית, ילדים, מוסר, הכל".

זה מרגיש לך כמו משהו שמתכתב עם המציאות שלנו? שגם אצלנו כולם משתגעים מדי פעם, נוטשים את ההיגיון ורצים בשמחה לתוך הקרב וההרג?
"לכל אורך תקופת החזרות ראינו את הזוועות בעזה יום יום. זה היה טיימינג מושלם. שחקן שואב חוויות מהחיים שלו, וזה אולי נשמע אכזרי אבל כל התמונות האלה היו לי דוגמה ממשית ומוחשית לאיזה טירוף, אכזריות וזוועה יכול אדם להגיע ולא משנה מה הסיבה".

הרגשת פעם שאת כמוה, כמו קליטמנסטרה, היחידה ששומרת על שפיות כשכולם משתגעים מסביב?
"בזה אני רואה את המטרה שלי גם כאמא שמגדלת שני בנים: להיאחז בשפיות בכל מחיר. בטירוף הלא הגיוני שאנחנו חיים בו נורא קל להשתגע, להגיד אני עכשיו זועם ומקריב את עצמי ונעשה קיצוני ואלים בצורה בלתי נסבלת ומוחקים את הזולת, את האחר. כל המערכת הזאת עוזרת לאנשים להקצין עוד ועוד".

"כשאת ערבייה, הטירוף הלאומני זה משהו שמעסיק אותך כל החיים", היא אומרת. "זה לא רק במלחמות. ונגד הטירוף הזה צריך להילחם, אחרת הייתי קמה ועוזבת. מה שכן, זה נעשה יותר קל עם השנים, כי הגעתי לגיל מסוים שכבר נורא קשה לערער אותי. ההתבוננות שלי כשחקנית באנשים אחרים מגנה עלי בהקשר הזה. כשהייתי צעירה, בת 16-17, הייתי פעילה במפלגה הקומוניסטית והאמנתי ביכולת לשנות את העולם. אבל גם עכשיו, כשאני יודעת שמדובר בחלום, אני יודעת שאני יכולה להשפיע על העולם באמצעות האמנות שלי".

המחזה נגמר בטרגדיה. את מאמינה שהמציאות תהיה יותר אופטימית?
"זה עניין של בחירה. היוונים עשו את כל הזוועות כביכול למען האלים. אנחנו אמורים להיות אדונים לעצמנו, למרות שגם אצלנו הצרות מתחילות מאותו מקום. אנשים שמדברים בשם אלוהים ובשם אללה ומתחבאים מאחוריהם כדי לבצע את כל הזוועות שלהם ואת חוסר השפיות שלהם. אני משתדלת להיות אופטימית. רק ככה אפשר לחיות".