איצ'יקי-דא: בוליווד בקווקז
אמיטאב באצ'אן לא יודע מאיפה זה בא לו: עשרות אלפי ישראלים יוצאי רוסיה והקווקז אוספים באובססיביות כל סרט בוליוודי, הופכים את הסלון למקדש לכוכבים, דולקים בעקבותיהם עד מומביי ולפעמים גם מתחתנים עם בנות העם הנבחר (כלומר, הודי) מי זה אמיטאב באצ'אן, אתם שואלים? נו, באמת
מה הסיכוי שתנחתו מחר בהוליווד ותצליחו לארגן לעצמכם דייט עם בראד פיט תוך שבוע? זאת הייתה שאלה רטורית, אם לא הבנתם, והתשובה היא: שואף לאפס, אלא אם כן הצטיידתם מראש ביתום קמבודי באריזה קומפקטית בשביל אנג'לינה ג'ולי.
עכשיו אתם מבינים מה היה הסיכוי של משה ספיר, איש אלמוני שנחת בפעם הראשונה בחייו בהודו, שלושה שבועות לפני חתונתו, וכול כולו מכוונן למטרה אחת בלבד: לפגוש את גדול כוכבי בוליווד, אמיטאב באצ'אן, ולקבל את ברכתו לנישואים.
תוכנית רומנטית, אין מה לומר, אבל מציאותית כמו הסיכוי שאריק שרון יקום כעת לתחייה ויפצח בריקוד בללייקה. אלא שספיר איש עקשן וכפייתי, שמעריץ את באצ'אן מגיל שלוש, והוא רקם עוד לפני נסיעתו כמה קשרים אישיים, שבעזרתם הצליח לגייס לעזרתו צוות של רשת הטלוויזיה ההודית NDTV ועיתונאי מקומי ותיק, שקישרו בינו לבין מנהליו האישיים של באצ'אן.
אלה אישרו לו לחדור לאתר הצילומים של הסרט שבאצ'אן צילם אז בקמאליסטן סטודיו במומביי, פלוס פגישה אישית - בתמורה לסיקור תקשורתי מלא. "רק עוד דבר אחד: לא אכפת לך שנשנה קצת כמה פרטים, כדי להפוך את הסיפור למרגש יותר, נכון?", שאל העיתונאי את ספיר, שבשלב הזה היה מוכן לוותר גם על כמה איברים פנימיים חיוניים כדי לפגוש את גיבור ילדותו. "תעשו מה שאתם רוצים", השיב.
אז הם באמת הגזימו קצת. ממש טיפ טיפה, לא משהו רציני. הכתבה שהתפרסמה למחרת זכתה לכותרת - הארוכה ביותר בהיסטוריית העיתונות, להערכתי - "הישראלי שמעריץ את באצ'אן חושף את סיפורו האישי קורע הלב: כך איבדתי את כל כספי החתונה שלי וכמעט נהרגתי פעמיים כשניסיתי לפגוש את גיבור ילדותי".
בפנים גולל ספיר סיפור מקושקש לחלוטין, שבמסגרתו ברח מבין זרועותיה של אשתו להודו, לאחר שאיים שאם לא יפגוש את באצ'אן הוא יתאבד, ונפל קורבן לכנופיות של רוצחים ורמאים בדרך אל המפגש המיוחל עם גיבורו הנערץ. הרי לכם המלצה חמה: לעולם אל תגידו להודים לעשות מה שהם רוצים.
כל
"אם הייתי אוסף את כל הכסף שהוצאתי על סרטים עד היום, יכולתי לקנות בית בלי משכנתה", מגחך ספיר. "לדעתי זה מתקרב לחצי מיליון שקל, ואני ממש לא מגזים".
ההודים בטח היו מגדירים את ספיר כמקרה קלאסי של גלגול נשמות משובש. כל הסימנים מעידים שהוא אמור היה להיות אחד מהם, אבל איכשהו יצא שהוא בכלל גרוזיני בעל עור בצבע חלב ועיניים בהירות. אפילו אשתו הודית. "שזה הכי מוזר", הוא מודיע, "כי זה לא שחיפשתי אישה הודית. אבל מה לעשות שהתאהבתי בה".
ולמרות כל זאת, אל תמהרו לתייג את ספיר כמקרה קלאסי של אובססיה שיצאה משליטה, כי הוא בעצם רק אחד מתוך קהילה מפתיעה בגודלה המונה עשרות אלפי אנשים - כולם יוצאי ברית המועצות לשעבר, וכולם מטפחים אהבה בוערת ופעילה ביותר לקולנוע ההודי. מה הקשר בין האנשים שהוציאו מתוכם את פושקין והוודקה לאנשים שהוציאו מתוכם את בודהה ואיצ'יקידנה? הרבה יותר חזק ממה שאתם חושבים.
המפגש עם באצ'אן היה נקודת השיא ברומן של ספיר, 29, לשעבר נגד בצה"ל והיום עובד בחברת תרופות, עם הקולנוע ההודי. את האובססיה ירש מאביו, שעלה לארץ מגרוזיה כשהוא כבר נגוע בחיידק. "בגרוזיה הקרינו המון סרטים הודיים", אומר ספיר.
"זאת הייתה התקופה הקומוניסטית, והשלטון סירב להקרין סרטים אמריקניים או מערביים בכלל, כי היה בהם סקס ומסרים לא חינוכיים לטעמו. הסרטים ההודיים התאימו מאוד לדרישות, וזה הדבר היחיד שהראו. אבא פשוט התאהב בהם, וכשהוא עלה לארץ הוא גם התחיל לקנות סרטים כאלה הביתה, בווידאו. דרכו הכרתי אותם וגדלתי עליהם, וככה הכרתי את אמיטאב".
ספיר, כמו שבטח שמתם לב, מדבר על באצ' אן כאילו הוא השכן ממול שתכף ייכנס לבקש כוס סוכר, ולא הודי מקשיש בן 67, שגר בארמון מטורף במומביי ועושה גוונים בשיער (בחיי). לפעמים זה מגוחך, לפעמים זה מכמיר לב. "בתור ילד הייתי ממש חולם עליו בלילה", הוא מתפעם. "כשידעתי שיש סרט חדש שלו שעוד לא ראיתי, הייתי ממש מתרגש מזה, מחכה כבר לחזור מהגן ולראות אותו. היינו יושבים בבית, כל המשפחה, ורואים את הסרט שוב ושוב".
נכון להיום, ספיר הוא מאגר מידע אנושי לקולנוע הודי. זרקו לו שם של סרט, ומיד ינפיק פלט הכולל שנת ייצור, במאי, שחקנים ומפיק. "את כולם ראיתי ויש גם כאלה שראיתי 200 פעם, ואני לא מקצין".
למה, בעצם?
"בסרט הודי אתה מקבל מגש שלם עם כל התבלינים. אתה תצחק, אתה תרקוד בגלל השירים והריקודים, אתה תבכה, תתרגש. אלה המון רגשות שלא תקבל בסרט אמריקני. מן תבלין מסאלה מעורב. אני מחבב סרטים אמריקניים,'הסנדק', 'החבר'ה הטובים' וכל זה, אבל לא פצ' ינו ולא דה נירו מגיעים לקרסוליים של באצ'אן ביכולת המשחק".
מאז פגש את באצ'אן באופן אישי, הפך ספיר לסוג של סלבריטי מקומי בקרב אוהדי הקולנוע ההודי בארץ. "שנתיים אחרי שחזרתי הייתי מקבל טלפונים כל יום מאנשים שרצו לדעת איך הוא במציאות", הוא מבשר בגאווה.
"זה פשוט עבר מפה לאוזן. היו גם כאלה שלא האמינו לי ואמרו שהדבקתי את התמונה בפוטושופ". כשהוא אומר את זה פניו מתכרכמות בעלבון, והוא שולף ערמה של הוכחות: 90 מיליון עותקים מסמורטטים מהעיתון שפרסם את הכתבה עליו, ותיעודים מצולמים של המפגש בווידאו, בדי?וי?די ובסטילס.
זה בסדר, אני מאמינה לך.
"תראי, הוא אפילו שלח לי מכתב תודה אחרי ששלחתי לו ברכה ליומולדת. רגע, מי זאת ולנטינה ניקולסון? נראה לי שהמזכירה שלו כתבה את זה. את יודעת, שולחים מכתב אחיד לכולם, אבל הם שכחו לשנות את השם למעלה. לא נורא. הנה, אלה תמונות חתומות ששלחו לי מהמשרד שלו".
מה הפתקית הצהובה הזאת?
"זה הפתק שהמזכירה שלו מבקשת ממנו לחתום לי. 'בבקשה תחתום על התמונות בשביל משה'. היא כנראה שכחה את הפתקית שם. הודים זה הודים, את יודעת. מחפפים בקצוות".
שי שמשון ישמח אם תארגנו לו דחוף מתרגם טוב לרוסית, כי האמת היא שנשבר לו. מדי יום מתקבלים במשרדו עשרות טלפונים, פקסים ומכתבים ברוסית - כולם מצופים אדוקים של סרטים בוליוודיים וכולם ברוסית - שמבקשים ממנו לאתר למענם איזה סרט הודי נשכח.
"הבעיה היא שהם מכירים את השם של הסרט ברוסית", הוא נאנח, "ולכי תביני עכשיו מה השם בהינדית. וזה עוד במקרה הטוב. לפעמים הם לא יודעים אפילו את השם, כל מה שהם יודעים להגיד לי זה'אני מחפש את הסרט עם הפיל והמקפצה'".
שלושה ערוצי טלוויזיה מקרינים היום סרטים הודיים בישראל. שניים מהם בכבלים - "הוט בומביי" ו"הוט בוליווד" - שאת התוכן שלהם שמשון מספק, ואחד נוסף, "יס אינדיה", בלוויין. סך כל המנויים לערוצים האלה מגיעל כ-80 אלף, וכולם מתורגמים ואף מדובבים לרוסית. בכלל, הקהילה ההודית בישראל, ששמשון נמנה עמה, קטנה מאוד ומונה אלפים ספורים. היא בטח לא מצדיקה את קיומם של שלושה ערוצי נישה שונים. אתם יכולים להבין לבד, אם כן, מי קהל היעד העיקרי של הערוצים האלה.
"הרוסים חולים למשל על סרט שקוראים לו'דיסקו דאנסר'", מבאר שמשון. "זה סרט הודי משנות ה-80, הכי מיושן שיש, אבל בזמנו הוא היה להיט פסיכי ברוסיה, ועד היום יש לו ביקוש אדיר. את רואה אותו ומתה מצחוק. אין לך מושג מה הם אהבו בזה כל כך. הגרוזינים, למשל, מתים על סרט בשם 'פרח ואבן', משהו הכי ענתיקה משנות ה-70 שהיה לו ביקוש מטורף".
שמשון מסביר לי שהראשון שחשף את הקולנוע ההודי לברית המועצות היה השחקן ההודי הוותיק והנערץ ראג' קאפור. פרט למשחק, קאפור היה גם המפיק והמפיץ של סרטיו, וכנראה גם סוג של גאון שיווקי עממי. קאפור תפס די מהר שהשוק הסובייטי הוא בעל פוטנציאל כלכלי עצום ולכן הוא אפילו נהג לשלב בסרטיו מדי פעם מילים ברוסית, כדי לקרוץ לקהל הצופים המבוקש.
למעשה, בסרט "הנודד" - זה עם האיצ'יקידנה, לאלה שלא יודעים - משולב שיר, המתחנף לכלל צופיו הפוטנציאליים ברחבי הגלובוס: "הנעליים שלי יפניות, והמכנסיים אנגליים, הכובע שעל ראשי רוסי, אבל לבי כולו הודי! ". צחוק צחוק, אבל זה עבד.
בהמשך השתתף קאפור גם בסרטים שבהם הוא לומד רוסית כחלק מהעלילה, ואפילו מדבר ברוסית באופן שוטף. בלי קשר, גם צבע עורו היה בהיר מאוד יחסית לצבעם השחום של ההודים, והרוסים אהבו לטעון שהוא "משלהם". עד היום, מעמדו של קאפור בקרב יוצאי רוסיה רם ונישא, שני רק לזה של - ניחשתם נכון - אמיטאב באצ'אן.
שלושה מיליארד צופים יש לקולנוע הבוליוודי ברחבי העולם. מיליארד מהם בהודו; שני מיליארד נוספים מגיעים מסין הקומוניסטית וכן מהונג קונג, כל מדינות ערב, וכאמור רוסיה ומדינות הבלקן. זאת כמות עצומה של צופים, שנותנת קונטרה רצינית לעיר הסרטים מאל?איי. אתם יכולים לזלזל עד מחר, אבל הכוח הזה רק הולך ומתעצם, וההצלחה של "נער החידות ממומביי" היא רק הסנונית הראשונה.
איך אתה מסביר את החיבור המשונה הזה בין צופים מרוסיה וממדינות הבלקן לסרטים הודיים?
"הסרטים האלה עוסקים בנושאים משותפים מאוד לשתי התרבויות. למשל, חיים בעוני מרוד. בני המעמד הנמוך בהודו וברוסיה, גרוזיה, קווקז - כולם אנשים שהתמודדו עם עוני קשה. או, למשל, הנושא הזה של שידוכים. הודו היא חברה שמבוססת על שידוכים, וגם החברה הגרוזינית. אלה תרבויות שבחלקן הן כפריות מאוד, פשוטות, עניות, שמרניות, והסרטים האלה מדברים ללבן, ויותר מהכול - מעניקים להן איזושהי פנטזיה של סוף טוב".
הטלוויזיה צווחת בכי של טלנובלה ברזילאית מתוך הדירה הקטנה של מנחם ואילנה מקסימוב בשכונת תל כביר בתל אביב. כבר יום חמישי בערב, והוא לחוץ. מציץ בשעון אחת לכמה דקות. צריך ללכת לסופר לעשות קניות לכבוד שבת.
הוא מיטיב את הכיפה השחורה לראשו ושולח מבט לחננאל, בנו בן התשעה חודשים, שצוחק אליו מעל ברכיה של אשתו. על הספה יושבות הסבתא, שמרותקת אל הטלנובלה בעיניים כלות, והסבתא-רבתא, שעיניה עצומות וראייתה כבתה כבר מזמן. אור פלורוסנט חסר רחמים דולק. ריח של דייסה מבושלת.
מקסימוב כבר הפסיק לספור את הסרטים ההודיים שראה. להערכתו, מדובר בכ-7,000. הוא התאהב בהם עוד כילד בט?שקנט, כשצפה בהם עם הוריו בקולנוע. היום הוא מבין הינדית על בוריה, מת על מיטון צ'קרווטי - עוד כוכב בוליוודי ענקי - ועוקב בקביעות אחרי הסרטים החדשים שיוצאים.
הוא בן 24, עובד בבית חרושת לייצור בדי קנווס, חזר בת?שובה כשהיה בן 13. לפני שהיה לו מחשב בבית, הוא נהג לגלוש בעבודה כדי להתעדכן בסרטים ההודיים החדשים שיוצאים, למורת רוחו של הבוס. "אבל היום יש לי מחשב בבית אז אני לא שואל אף אחד", הוא אומר. "אנשים שלא רואים סרטים הודיים לא מבינים את זה, וגם לא יבינו אף פעם. לפחות עד שהקולנוע ההודי יפרוץ בעולם".
והוא יפרוץ, לדעתך?
"זאת רק שאלה של זמן. זה גם קולנוע שמתאים לכל המשפחה. אתה יכול ללכת עם הילדים, ולא לדאוג שתראה משהו לא לעניין. והכי הכי זה המוזיקה. המוזיקה של הקולנוע ההודית מגיעה מהנשמה. אין כמעט סרט שאני לא בוכה בו".
חננאל, כמו לפי הזמנה, פורץ בבכי, תובע את זרועותיה של סבתו ומקבל אותן. מישהו מגביר את הקול בטלוויזיה. אני מתבוננת במקסימוב. איש צעיר כל כך, חיים כבדים כל כך. מחניקים. "לא קל לפעמים, אז הסרטים האלה מרגיעים. עושים לי טוב. כל בן אדם צריך משהו שינקה לו את הראש - זה הדבר שלי". הוא מציץ שוב בשעון. "אנחנו גמרנו פה?", הוא שואל, "כי אני באמת חייב להספיק לסופרמרקט".
במטבח של יפה ישכרוב באור יהודה נחרכים על האש חצילים ומבעבע סיר קוסקוס, לכבוד הילדים שיחזרו בקרוב מבית הספר. קצת ליד הכיריים, בקרבה מדאיגה מעט, ממוקם לפטופ חדש, שמנגן ומקרין קליפ של ראשי קאפור - הבן של - בקולות עליזים.
ישכרוב, 41, מפזמת לעצמה בשעה שהיא מתבלת את הירקות. הקלישאה המושלמת של עקרת הבית הבוכרית. דקת גו, נאה, ציפורניה עטויות ביהלומי פרנץ' מניקור בצורת פרחים. אין להאמין שמהגוף השברירי הזה נחלצו לא פחות משישה צאצאים. לגדול שבהם - שקוראים עמית, נחשו על שם מי - כבר יש ילד משלו.
ישכרוב, אזרחית עובדת צה"ל, התאהבה בסרטים ההודיים דווקא בישראל. בגיל 15 לקח אותה אחיה הגדול לקולנוע צליל ביפו לראות את הסרט ההודי הראשון שלה: "שבעה אחים, שבע כלות" ומאז נדבקה בחיידק. "אחותי ואני היינו בורחות מהבית בשקט כדי לראות את הסרט. בלילה, היינו סוחבות את הפוסטרים של אמיטאב באצ'אן. הפכנו את כל החדר למקדש שלו. לפעמים אני מתגעגעת לימים האלה".
עם אחותה, מזי, היא מטפחת את האהבה הזאת עד היום. "אבל מזי אוהבת יותר את הסרטים ההודיים החדשים, ואני את הדור הישן. היום הם כבר הולכים חשוף ונוגעים אחד בשני וזה לא לעניין בעיניי". היא פותחת את הארון של המג' ימיקס, וחושפת ערמת די-וי-די, שמתוכה היא מחלצת את ההופעה של אמיטאב באצ'אן - כמעט פעם אחרונה לכתבה זו, נשבעת - בלונדון, שהתקיימה לפני כשנתיים, עם בנו, אשתו וכלתו (כוכבות בוליוודית זה עסק משפחתי, מתברר), מול אלפי צופים משולהבים.
"החלום שלי זה לנסוע להודו, להכיר מקרוב את העם הזה. אני מרגישה ממש קרובה אליהם. יש בהם המון חום, שיש גם לישראלים. בכלל, הרבה דברים בתרבות שלהם מדברים אליי: המוזיקה שלהם נהדרת, צורת הלבוש, השפה. גם חשוב לי לפגוש את אמיטאב באצ'אן לפני שהוא ימות".
למה ימות? כולה בן 67.
"לכי תדעי. הוא היה חולה מאוד בשנה שעברה. כמה כוח יש לבן אדם לסחוב?".
נא להמתין לטעינת התגובות
