בית הבובות של גרי בילו: מערכה שנייה
מאות תגובות הגיעו למערכת "מעריב" בעקבות הכתבה "בית הבובות", שבה חשף יובל אברמוביץ' את הטראומות שחווה כתלמיד בבית הספר בית צבי בניהולו של גרי בילו. מרביתן מסתייגות משיטתו של בילו ואף חושפות סיפורים חדשים על הדרך הבעייתית שבה ניהל את המוסד. להלן כמה מהתגובות של אנשים שלמדו ועבדו בבית צבי
כמורה צעיר ראיתי את אותם דברים קורים לתלמידיי. דרכם חוויתי מחדש את חוויית הניצול. התיאורים שעלו בכתבה
אני מצאתי לעצמי בית מקצועי חם בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין ולימים הפכתי שותף להקמת בית הספר למשחק ולאמנויות הבמה בנגב. בשני המקומות אני עושה "תיקון" לשנים הארוכות שבהן הייתי שם, בפלנטת בית צבי, בימים החשוכים ההם, וגאה להיות שותף למקומות שבהם מאמינים שפרחי משחק מגדלים בחממה של טיפוח ואהבה.
רפי ניב, מורה למשחק ובמאי ההצגות "הלילה ה-12" בתיאטרון גשר ו"הבחורים בדלת ממול" בתיאטרון חיפה
התקבלתי לעבוד כבמאי בבית צבי עם סיום לימודי הבימוי באוניברסיטת תל אביב בשנת 2002 ועבדתי שם כשנה, שבמהלכה ביימתי שלושה מחזות. מבחינה מקצועית זאת הייתה חוויה מערערת, לעתים משפילה, ותמיד נדהמת נוכח שיטת הניהול של המוסד.
הרעיון הכללי היה לשמור אותי ואת שאר הבמאים הצעירים במצב מתמיד של אי ודאות וחוסר שליטה. כך לדוגמה קיבלתי הודעה מראש על התחלת עבודה 24 שעות לפני תחילת החזרות (בטענה שזאת "השיטה הלונדונית"), במקרה אחר יום לפני תחילת החזרות הוחלף המחזה שאותו הייתי אמור לביים ללא סיבה.
במקרה שלישי נאלצנו אני ובמאית צעירה נוספת לערוך בינינו הגרלה שתקבע את חלוקת המחזות בינינו. שינויים מפתיעים חלו גם בהרכב הקאסט - שחקנים הוחלפו, הושעו, או סתם נעלמו ללא הודעה מוקדמת ומסיבות לא ידועות.
האירועים האלו תובלו בהערותיו הפולשניות והפוגעניות של גרי על אודות כישרוני, הופעתי החיצונית ועוד. האירוע המזעזע ביותר שאליו נחשפתי היה בישיבת המורים המסכמת של שנה א', אשר במהלכה אמורה להתקבל ההחלטה הדרמתית מי מהתלמידים יוכל להמשיך את לימודיו ומי יודח. זה התנהל כך: גרי בילו הודיע לנו שיקריא את הרשימה של התלמידים שמקומם מובטח (על דעתו בלבד), ואחר כך נערוך דיון קצרצר על שאר התלמידים המועמדים להדחה.
כך - ללא גיליונות ציונים, ללא דיון אמיתי, ללא תהליך מסודר - הוחלט על העפתם של כמה עשרות תלמידים צעירים. בראש השולחן ישב אמנם גרי בילו, אך סביבו ישבו יותר מעשרה מורים נוספים.
אלון כהן, במאי ושחקן. מועמד לפרס במאי השנה בטקס פרסי הפרינג' הקרוב
למדתי בבית צבי בשנת 1983 והזדהיתי עם כל מילה בכתבה "בית הבובות". גרי בילו עשה קרע בנפשם של עשרות תלמידים ובראשם בי. המילים שהוא היה זורק בהפסקות ובכלל היו זוועות המין האנושי, המכתבים שהיה משאיר היו גועל נפש צרוף, המבטים המחרידים שלו היו הפחד בכבודו ובעצמו.
בתקופת לימודיי שם ניהלתי יומן ובו תיעדתי את כל הגועל שחוויתי וראיתי. כלומר, לא הזיתי את ההשפלות שלו. בתום השנה הראשונה הייתי צריכה להחליט: הנשמה שלי או חלום המשחק. למזלי הייתי בעדי ועזבתי כעבור שנה, ונסעתי לחו"ל להירגע. חשבתי שבית ספר למשחק אמור להיות מקום עוטף ומחבק וקיבלתי איש מגודל שניהל את בית הספר ביד רמה, הטריד בנים והשפיל בנות.
ההחלטה לעזוב לא הייתה פשוטה בתום השנה הראשונה, בייחוד כשהרגשתי שהמורים אוהבים אותי ושחלום הילדות שלי הולך ונמס. כשבאתי אל הגורו בילו לומר לו שאני עוזבת הוא ענה "לא נורא, מקסימום תהיי זמרת חתונות, כי את שרה יפה". היום בתי בת 18, תלמידת מגמת תיאטרון בתיכון וחולמת ללמוד משחק אחרי הצבא. וביום שהיא אמרה לי שהיא תרצה ללמוד בבית צבי, סיפרתי לה קצת מסיפורי ההקאה והשבעתי אותה שלשם היא לא הולכת. איך שתקו גיבורים?
שרית סרי, שחקנית, קומיקאית, מדובבת וסופרת
שמי אבי וכיום אני מתגורר בספרד, אבל היה לי חשוב להוציא את האמת אל האור. ניהלתי בבית צבי את הקפטריה משנת 1996 במשך שלוש שנים. אהבתי לעבוד במקום שהיה עמוס בחבר'ה צעירים. הבעיה, כך זיהיתי מהר מאוד, הייתה גרי בילו.
לא פעם הוא הציק לי ולשותף שלי עם התבטאויות לא ראויות. בילו אכל בקפטריה שלי במשך שלוש שנים אך מעולם לא רצה לשלם. הגשתי תביעה נגדו בבית הדין לתביעות קטנות בתל אביב. גרי לא הופיע לדיון, ושילם לי בסופו של דבר את החוב. קורבנותיו של בילו לא היו רק התלמידים אלא גם חלק מהמורים וצוות המשרד. זכור לי איך פעם, הבמאית ניקול קאסל ז"ל, שאת אישיותה אפשר היה רק להעריץ, התמוטטה יום אחד בקפטריה, לאחר שסיפרה בגילוי לב על המילים שגרי נהג להטיח בה.
כשהנשיא לשעבר עזר ויצמן הקים סערה ציבורית בעקבות דבריו בגנות ההומוסקסואלים, בילו התפאר בפני התלמידים במילים הבאות: "אילו ויצמן היה יודע כמה טייסים שאני זיינתי". פעם אחרת, גרי העליב בפומבי תלמידה. היא פרצה בהתקפת אמוק של ממש בחצר הקפטריה, הפכה את כל השולחנות והכיסאות ולא הפסיקה עד שנרגעה. לא הפרעתי לה ונתתי לה לפרוק את הזעם. גם אחד המורים השתולל יום אחד בקפטריה אחרי שיחה קשה עם גרי בילו. אחת מעובדות המשרד סיפרה לי יום אחד שגרי הטיל לעברה חפץ כבד במשרד שלמזלה לא פגע בה.
אבי בנבנישתי, ספרד
את גרי השארתי מזמן מאחור. הוא כבר שנים לא אישיו, אין לי שום קשר עם בית צבי וכף רגלי לא דרכה בו מהיום שבו סיימתי את לימודיי במקום. אבל היום יותר מתמיד, באופן פרדוקסלי למציאות האלימה בישראל, ישנה תחושה של ניקוי אורוות בכל מה שנוגע לזכויותיו ולחובותיו של פרט בחברה. גרי בילו, המנהל ומי שאמור להיות איש חינוך, דאג לנצל באופן מניפולטיבי את הכוח שבידיו.
החטא הגדול ביותר שלו הוא בחינוך שהנחיל לדור חדש של תלמידים ומורים בעולם התיאטרון. מכיוון שאלה לא גילו אופציות אחרות הם ממשיכים בשיטות שמציבות בידי המורה באופן חסר אחריות כוח בלתי מוגבל.
במו עיניי ראיתי והייתי שותף לשיחות עם מוריי על גודל איבר המין שלי, איבר המין של הפרטנרים שלי לכיתה, למיטה, ראיתי את גרי מתגפף בקפיטריה עם תלמיד בזמן שיחה עם במאי, זכיתי לראות את מכתביו המאיימים שנשאו את הכיתוב המודפס "משולחנו של אלוהים", זכיתי לראות את הטרור חסר ההיגיון שהנהיג בבית הספר, ובעיקר לצערי את המשך המסורת המעוותת של סיפורים מחבריי לכיתה על אפיזודות רומנטיות שלהם עם מורים.
בתור תלמיד מבולבל שכל כך רצה להיות על הבמה טעיתי להאמין שזו הדרך, שכך צריך להתנהג ושמוטב שאמצא מורה אטרקטיבי שיסלול את דרכי לאור הזרקורים.
אייל וייזר, במאי ומחזאי. מועמד לפרס מחזאי השנה בטקס פרסי הפרינג' הקרוב
בתור עובד חוץ של בית צבי שבא ללוות תלמידים שהשתתפו בתחרויות שירה, הייתה לי תמיד הרגשה, שכשגרי בילו נכנס לחדר נוחתת על הנוכחים הרגשת פחד, דיכוי ואי נעימות כללית. מעולם לא ניהלתי עם האיש שיחת נפש. תמיד הקפדתי לנהל איתו שיחה קצרה מרחוק.
פעם, לאחר שפרגנתי לתלמידה שהשתתפה בתחרות מלגות על ביצועיה, אך לא זכתה, קיבלתי לביתי מכתב זועם מבילו. הוא כתב לי שהוא אוסר עליי לדבר עם התלמידים. הוא כנראה שכח שאני אדם מבוגר ואינני תלמיד שלו.
הוא גם שכח שאנחנו פועלים בחברה דמוקרטית שבה מותר להגיד את מה שחושבים, גם אם זה סותר את דעת המנהל. העונש שלי היה עיכוב המשכורת שלי. נאלצתי לחכות יותר מארבעה חודשים כדי לקבל את התשלום. הייתי צריך להתבזות באינספור טלפונים (שהסתכמו בסכום כסף שהתקרב למשכורת הצנומה שלי) עם מזכירתו.
עשור אלקיים, פסנתרן
קראתי את הכתבה על גרי בילו ולצערי הרב אני נאלצת להסכים עם הדברים שנכתבו. בתור אחת מהמזכירות לשעבר במשרדו, אני יכולה להעיד שהיחס של גרי בילו אל התלמידים היה גם היחס שלו זכו עובדיו.
הייתי עדה מקרוב להתעללות הנפשית שעברו חלק מהתלמידים וליחס המזלזל. עצוב לי שהייתי שומעת מבוגרים שעובדים כיום בתיאטרון שהם אפילו לא מוכנים לשמוע את השם "בית צבי" ומעדיפים להתנתק מכל סממן שמזכיר את בית הספר. חשבתי שהמערכת הייתה רקובה רק בזמני. הצטערתי לגלות שהמערכת רקובה כבר עשורים.
המזכירה שראתה הכול (לבקשתה, שמה המלא שמור במערכת)
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם