האמנית אניסה אשקר עם כל האמת בפנים
בישראל חושבים שהיא תימנייה. בחו"ל היא מתגעגעת לעברית. היא מגדירה את עצמה פלסטינית. והיא אוהבת את הארץ לא פחות מליברמן. אניסה אשקר, אמנית ערבייה ילידת עכו, מתעסקת בקונפליקט הזהות שלה דרך ציור כתובות על פניה. ככה היא יודעת שהיא לא שקופה
"לא היו לי חברים, לא דיברו איתי, התגעגעתי לשפה-כי כולם מסביב דיברו עברית-הרגשתי שאני בארץ שלי אבל לא בארץ. זרה. עבדתי בניקיון בתים כדי לשלם על הלימודים. היה לי מאוד לבד. וציור לא סיפק אותי. היה לי צורך גופני חזק לעשות משהו על הגוף שלי.
"אז זה היה הפרויקט הגדול הראשון שלי-לקום כל יום ולהמציא מחדש את עצמי. בהתחלה כתבתי שירה של מחמוד דרוויש. אבל השורה הראשונה שאני ממש זוכרת היא של הסופר מוחמד אל-מגוט: 'החירות נלקחת בשיניים ובציפורניים, ומחזירה אותך להיות חיה'".
ומה ניסית להגיד בזה?
"שאני ערבייה, אני אחרת, שונה, אבל יש לי מקום כאן, ולא רק בתאוריה של האקדמיה. ושיש לי את החירות שלי. למדתי קליגרפיה מגיל תשע, ובעיניי הקליגרפיה על הפנים מזמנת פגישה או דיבור עם אנשים. זה מזמין תגובה. גם אם זה בכתב ראי. אנשים מגיבים לזה. גם העין, כשמסתכלים בעיניים זה מגלה את הנפש. אתה יודע מי מולך".
אז מה שאת אומרת בעצם זה שנמאס לך להיות שקופה. רצית שיראו אותך?
"כן. שיראו מעבר לציורים. רציתי את הרגש, לשים על השולחן! משהו שיצא מהבטן. מה, גלריה? מוזיאון חלל? חדר? זה לא מספיק. רציתי להגיע לאנשים-דרכי. דרך הגוף שלי".
ואיך הגיבו לזה?
"בהתעניינות גדולה. אחר כך הגיעה תמיכה. אבל בהתחלה חשבו שזה אופנה, ושזה יעבור לי. שזה אקזוטיקה. ואין לי בעיה עם אקזוטיקה. וואללה, גם כשאני רואה אירופי הוא נראה לי אקזוטי. מה, לא?".
באווירה פוסט קולוניאליסטית, קל להתייחס לאשקר, 30, אמנית רב תחומית, כאל טווסה חד פעמית. פרובוקציה ידידותית, שאולי גם תגיש לכם איזה קפה אסלי על חשבון הבית. אבל אשקר היא אמנית מוערכת, עם הכרה בינלאומית ואג'נדות סדורות. וזה, בשביל הקונצנזוס הישראלי, קל לעיכול ככנאפה מבטון.
היא מורה לאמנות ויוצרת מיצגים ומיצבים בתערוכות בארץ ובעולם-בין היתר בלונדון, וינה, ברלין וסלוניקי. לפגישה שלנו היא מגיעה כשאת פניה-כמו בכל יום בתשע השנים האחרונות-מעטרת מילה בקליגרפיה. הפעם זה "להתבונן".
בחורה ביישנית. מצחיקה. אבל-וסליחה על הדימוי הצפוי-בעלת דעות מעופרת יצוקה. זו תהיה קלישאה לומר שהעבודות שלה הן תרכיז צלול ומטריד של ביקורת פוליטית ומגדרית, אבל לזכותה של אשקר עומדת העובדה שהיא מצליחה לייצר אמנות חפה מקלישאות,
ב"ברבור אסווד (שחור)", מיצג שלה מ-2003, היא בישלה חלב ודיו שחור, ושיפשפה בתערובת את גופו של גבר, תוך שהוא מקריא טקסט ערבי מסורתי המתאר את עצותיה של אם ביום חתונת בתה. ב"ברבור 24100" יצרה מיצג סביב דמותו של אהרל'ה ברנע, בו היא מדברת ערבית והוא מתרגם את דבריה לעברית, ניסיון לתהות על הקשר בין אמנות ותקשורת ("הוא אישיות מדהימה, איש מרתק עם קול מדהים. קול שהכרתי מהילדות").
ב"משחרה 2009" ( מקום עשיית הפחם בשריפה איטית), המיצג הנוכחי שלה שיוצג בתערוכה "צבע טרי", היריד הישראלי לאמנות עכשווית (ר' מסגרת), היא מערבת מיתולוגיה יוונית, התייחסויות פוליטיות ומגדריות, פחם ונוסטלגיה לשכונת ילדותה, עם מחול (רקדן: גיל קרר. אוצרת: עדנה מושנזון. הפקה: ענת צדרבאום).
כאן המקום להזכיר כי במקביל לדור העכשווי של השחקנים הערבים דוגמת יוסף סוויד, מירה עוואד, קלרה חורי וקייס נאשף, שלא מתביישים להשמיע דעות פוליטיות, צמח דור מקביל-גם אם סולידי יותר-באמנות פלסטית, הכולל את אשקר, שריף ואכד ועאמר דרבאס. אשקר, אישה שהמונח "ערבייה טובה", מעניין לה את הישבן, נמצאת בחוד החנית: "אני רוצה להגיע לאנשים דרכי", היא יורה.
"אי אפשר תמיד לעשות את זה באקדמיה, דרך שפה גבוהה של אמנות. בעיניי, אמן טוב מצליח להגיע גם לעם, לגרום לאנשים שלא למדו להתעניין ולנסות להבין ואז הוא באמת מצליח. כשאנשים מהשכונה שלי מתרגשים מהעבודות שלי אני מבינה שוואללה, הצלחתי".
תסבירי את הבחירה שלך במיתולוגיה כדי לדבר על בעיות עכשוויות.
"אנחנו חיים בהווה אבל אנחנו נושמים את העבר. לטוב ולרע. אני מעלה שאלות. לא נותנת תשובות. המיתולוגיה היא סיפורים. המטרה היא לחזור דרכם ולהרגיש מהבטן, לחזור לבסיסי ולאנושי. ואז להגיע לראש ולחשוב. קודם כל אני רוצה שאנשים ירגישו דרך האינסטינקט. ומשם להגיע למשהו חיובי".
בעבודה הנוכחית שלך, מי בדיוק נאנס?
"זה לא בדיוק אונס. זו אינטרפרטציה. האונס יכול להיות מה שהגבר עושה לאישה, אבל האונס הוא גם הכיבוש הישראלי. זה אונס תרבותי. השכונה שלי הוקמה לפני הקמת המדינה. והאונס הוא לקחת את האדמה. זו כניעה. זו הרגשה שאין בית. ולי אין תחושה של בית. היום נסעתי לראות את המודל של העבודה שלי, שזה פסל של ברבור, ואמבטיה וסירה בו זמנית, ונורא התרגשתי. בעבודה יש זירה, וזה הבית. לי מספיק בלטה של 20 על 20, כי אני עומדת על הקרקע וזה מחזיק אותי, לא משנה איפה".
והזהות שנכפתה עלייך, של ערבייה ישראלית, נכנסת גם היא לקטגוריית האינוס?
מה זה ערביה ישראלית בכלל? זה מושג ישראלי. אני לא מקבלת אותו. שונאת אותו. מה זה ערביי 48' לא היו ערבים לפני 48' זה מטריף אותי. מוחקים את מה שהיה לפני. אני לא ערביה של 48' אני פלסטינית. יש לי את הזהות שלי. יש גם יהודים פלסטינים. יהודים שחיים בפלסטין".
"אף אחד לא יעיז להגיד לי את זה. אני לא נהנית כאן מזכויות, אני סובלת. ההתנהלות כאן היא על פני השטח. לא קיבלתי את הזכויות שלי עד היום. מה, יש תשתיות בשכונה שלי? לא נותנים לי כאן אזרחות מלאה. וגם שיעשו שלום. בלי סיפורים.
"ומה עם 'עופרת יצוקה'? אללה יוסתור. עזבי, מה יש להגיד על זה. עוד חיסול, עוד למחוק, עוד להרוג. צריך לזכור שכל מחיקה זה אקט של סימון. היתה לי עבודה כזו: כתבתי על לוח בערבית וניסיתי למחוק. גם מחיקה נשארת. ליברמן? אולי אנשים רוצים ללכת עד הסוף, לעשות מלחמה. זה מפחיד אותי. ליברמן מקבל כוח מהפחד של העם. החיים חרא, ואני שואפת לטוב. הנה, אני כל הזמן אומרת שאני רוצה לעוף מכאן ואני נשארת ואוהבת את הארץ הזאת, עם כל הזבל שיש כאן".
פרובוקציה 2: כשאת שומעת את "התקווה" הנפש שלך הומייה? איך את מתמודדת עם המילים האלו?
בחייאת, אין לי יחס לזה ולא מזדהה עם זה. יש לי עולם משלי. יש לי את הבילאדי בילאדי הפרטי שלי, וזו הנפש שלי".
אניסה ("על שם סבתא שלי. פירוש השם הוא צמח האניס בנקבה, אבל גם משמעות של אדם שכיף לשוחח איתו בשעת הדמדומים") אשקר נולדה בשכונת ברבור בעכו, למשפחה מוסלמית. אביה, פנסיונר בהווה, ניהל בעבר מפעל ברזל ליד השכונה. אמה עקרת בית. היא הילדה השביעית מבין 11 אחים ואחיות. "המשפחה שלי נשארה בשכונה ב-48' אבל לא מדברים על מה שקרה אז בבית", היא אומרת בשקט.
"הלמידה שלי על מה שקרה היתה חיצונית. זה טראומה. הם בחרו להישאר ולהתמודד עם קושי מאוד גדול-הבחירה הגיעה בגלל שהם אהבו את האדמה הזאת, ושם הם נולדו. טבעי שאיפה שאתה נולד אתה רוצה להיות. תמיד יהיו כאן מלחמות, ותמיד מישהו יכבוש כאן מישהו. אז צריך לשרוד את השנים שאנחנו כאן. מה זה פלסטין וישראל? בשבילי זה ארץ אחת. להפריד זה כמו לקרוע לי את הלב".
כשהיא מדברת על משפחתה היא מתנפחת מגאווה: "אנחנו המשפחה הכי ענייה שיש. אבל יש לי אחיות רואות חשבון, אחות במשאבי אנוש, אחות מורה לחינוך מיוחד. עשו קריירה".
יש לך גאווה של פולנייה. השתכנזת?
"ממש לא. את לא יודעת שנשים ערביות זה כמו פולניות? אישה זה אישה".
היא זוכרת את עצמה כילדה עצמאית, שמבלה רוב הזמן בשדות, מלקטת תמרים שנשרו מהדקלים בשכונה, גונבת תירס מקיבוץ עין המפרץ הצמוד. "ילדה דתייה מאוד, הכי דתייה בבית", שהיתה מתעוררת כל יום בחמש בבוקר כדי להתפלל.
"זה סקרן אותי", היא מסבירה. "הדת בעיניי זו פעילות גופנית, פילוסופית. למדתי דת מהמקום הכי נקי שיש. הייתי קמה בבוקר ומתפללת. זה מדיטציה-אתה ואלוהים. זה הפסיק כשגיליתי את האמנות. היה לי חיזוק אחר. ובעצם זה אותו הדבר. זה אמונה נטו. לפני שבע שנים ההורים שלי פתאום התקרבו לדת ונסעו למכה. נהיו חאג'. הבנתי אותם".
את יודעת, יהודים חוזרים בתשובה כשחסר להם משהו.
"זה אותו הדבר. אבל הם הכי הומניסטים, אין להם קיצוניות וגזענות. הם גם הכי מעורבים בעבודות שלי. בעיקר מרחמים על הגברים שמשתתפים בהן. אבל הדת לא נותנת תשובות. גם האמנות לא. קיבלתי את זה בשמחה אצלם. ההורים שלי לא השתנו. נשארו אותם אנשים שגידלו אותי על ערכים ושמו את האדם במרכז".
עצוב מה שקורה בשכונה שלך. ההזנחה, העוני.
"אני מתה על השכונה שלי. זו שכונה מאוד יפה. אקזוטית. ציורית. בואי נעשה אותה רומנטית: יש בתים נמוכים מפח, יש בלוקים. אין רישיון לבנייה. ועד לפני כמה שנים לא היה חשמל. כשגדלתי הכל היה מאוד ראשוני, חיות, סוסים, ברבורים. היא לא ממש חלק מהעיר. לפני הקמת המדינה קראו לה 'בסאתין אל רמל'".
ובעברית : "בוסתן החול".
"לא בוסתן החול. צריך לשמר שמות כמו שהם. ככה נתנו. אחר כך קראו לה ברבור. גם שינוי השמות זה אונס. וכשהיה חושך היה חושך! עד היום אני רואה בחושך בגלל שגדלתי בלי חשמל. פיתחתי ראיית לילה. ואין כבישים. עכשיו יש כביש אחד, בערך".
ומתי את, כילדה, מבינה שיש דבר כזה ערבים ויהודים?
"קודם אתה רואה שיש הבדל כשאתה רואה שבשכונה שלך אין כביש. ושרוצים להוציא אותך מהאדמה. וניסו לפנות אותנו. מילדות את מודעת לזה שרוצים להוציא אותך. ולמה אין חשמל ויש חושך? כדי להקשות על התושבים, כדי שנרצה לצאת. ההחלטה היתה להחזיק מעמד. הוציאו צו לפנות, וכל התושבים עניים ואין להם כלום חוץ מהאדמה הזאת.
"הביאו יום אחד טרקטור וניסו להרוס בית של שכן שלנו, אבל התושבים עמדו והצליחו שלא יהרסו. כל הילדות יש לך חשש שיוציאו אותך. זה פחד שנמצא כל הזמן. אין לך הרגשה של בית. בגלל זה הבית שלי כאן (מצביעה על החזה שלה). הבלטה שאני עומדת עליה ואף אחד לא ייגע לי בה. מקום בטוח, פחות או יותר.
"חוץ מזה, אני זוכרת כבר בגיל חמש שמדברים אליי לא יפה. אומרים לי ילדה, לכי מפה. אל תעמדי ליד החנות שלנו. ואת מרגישה משהו לא טוב. מפחדת. כשהתבגרתי הבנתי. אבל זה המשיך להיות לא נעים".
איפה היית ביום כיפור השנה, כשהיו המהומות בעכו?
באתי לראות את תל אביב בכיפור. את השקט הזה, הדממה, שיש בזה משהו מטריד. מוזר שאתם צריכים יום כזה בשנה. למה? כמו יום האם, יום האישה. לא משנה. אז הסתובבתי, הסתכלתי איך אנשים מדברים, מתנהגים. הכל היה כזה כנוע. ואז הבנתי שהסערה היא בכלל בעכו. ומי שעשה את הסערה זה בכלל יהודים! והתפלאתי, זה מה שהם עושים כשיש כיפור? זה היה נורא".
זה אירוע מכונן, לא? תמיד מתייחסים לעכו כמקום של דו קיום.
"נבהלתי אבל לא התפלאתי. תמיד היתה בעכו גזענות. כשהיינו הולכים באזור ההוא בחגים היו זורקים עלינו ביצים ומים. היינו נזהרים לא ללכת לשם. היו צועקים עלינו. ידענו שאסור לדבר שם בערבית. זו היתה האווירה. של מתח ואללה יוסתור. כמו וולקן כזה, שהולך להתפרץ. זה לא הפתיע את מי שגדל שם. אין בעכו דו קיום. זה שקר. יש שוני ויש גזענות. אולי בדור הבא יהיה יותר טוב".
כשאשקר מגיעה לתיכון היא מבינה שהיא מתעניינת באמנות, ועוברת לבית ספר קתולי. "אני חינכתי את ההורים שלי כמו שהם חינכו אותי", היא מצהירה. "זה מה שרציתי. אז הלכתי לשם לבד ונרשמתי בעצמי".
זה המרד שלך?
"אני ילדה טובה. תמיד עשיתי בשקט ובטוב. סמים? סקס? מי, אני? העצמאות שלי היא המרידה. מילדות".
בהמשך היא למדה פסיכולוגיה ותרפיה באמנות במכללת הגליל המערבי. משם הגיעה למדרשה לאמנות בבית ברל. "היה להם מוזר, שאני ערבייה", היא מגחכת. "עשו אותי מרוקאית, תימנייה, הכל - רק לא ערבייה. מסתבר שאצל יהודים הסטריאוטיפ של הערביה זה שיהיה לה מטפחת. אתה מתחיל ללמוד על התרבות שלך בעיניים של אחרים. ואתה מבין שאין קבלה של האחר.
"במדרשה הערבית היתה חסרה לי נורא. כאב כמה שהיה לי חסר. זה מצחיק, כי בחו"ל אני מחפשת עברית, כדי לא להרגיש זרה. אפילו שישראלים גונבים שם את המגבות. אמרתי אני בבית שלי, בארץ שלי, ואני זרה לגמרי. גרתי עם שותפות והיה נורא, אז ברחתי שם לטבע, לספרייה, ללימודים".
לא זיהו אותך כערבייה. קרה לך ששמעת דיבור לא יפה על ערבים?
"המון פעמים. היתה אישה מבוגרת, שישבה לידי באוטובוס והתחילה לקלל ערבים. נתתי לה לצעוק וללכלך ובסוף אמרתי לה את יודעת, אני ערבייה. כמעט קיבלה התקפת לב. אז אמרתי לה רק שיש ערבים טובים. אבל זה קורה מלא. זה נורא עצוב".
מה עצוב? שלא מזהים אותך? שאומרים את זה? שניהם?
"שאומרים את זה, בעיקר. ואם יהיה אפשר לשנות את המצב הזה. אני מאמינה בחינוך-אז אולי לומדים. אולי. ואני בונה את הזהות שלי כל יום מחדש. אני קובעת אותה. אני אישה ופלסטינית ומוסלמית. וזה מורכב וקטלני, אבל זה בסדר".
אחרי הלימודים הלכה לטיפול פסיכולוגי ("רציתי להבין מי אני באמת"), הציגה במגוון תערוכות בארץ, זכתה במלגות ולימדה אמנות. במקביל, התחילה להציג בחו"ל ולגרוף הכרה בינלאומית. בארץ, לעומת זאת, לא עושים לה חיים קלים. "שום דבר לא בא לי בקלות כאן", היא משחררת קרעכץ. "יש רגעים שאני מסתכלת במראה ואומרת לעצמי 'אניסה? עשית את זה'. אבל אני עצובה בדרך כלל. בטבע של האדם הוא לא שמח. ברגע שהוא נולד וגורש מגן עדן הוא לא שמח".
אין ספק שקשה יותר לאמן ערבי בארץ מליהודי. תסבירי למה.
"פשוט בזה שהוא ערבי. קשה יותר להשיג מימון, למשל. ותמיכה. בחו"ל יש הבנה שונה לעבודות שלי. אין להם את המחסום הרגשי שכאן מסתכלים על עבודה ואומרים'היא ערבייה'. בישראל זה מאיים על העין, זה לא נקלט, או שלא רוצים לקלוט. מנסים למחוק. אבל אמרתי כבר: מחיקה בעיני היא גם אקט של סימון.
"מצד שני, אני לא מתבכיינת. יש כאן אמנים שבוכים שאין להם במה. כשאנחנו בוכים אנחנו לא מזדהים עם האחר, אלא אנחנו בוכים על עצמנו. אז אין מקום לבכי. אני עובדת, אני עושה".
השאלה היא אם אפשר לנקות את הראייה הזו. להסתכל על העבודה שלך ממקום של אמן, לא של ערבייה.
"יש משפט שאומר: 'הכניסה לחמאם היא לא כמו היציאה'. כשנכנסים לחמאם מתנקים, אבל מה ניקית? רק את החלק החיצוני. אתה לא יכול להישאר נקי. אף אחד לא נקי. כמו שבעבודה שלי ניסיתי להתנקות בחלב. את החלק הפנימי שלנו אי אפשר לנקות. אנחנו תוצר של הלכלוך שלנו. וכולנו באנו מלכלוך, תאמיני לי".
בשנה האחרונה היא גרה ועובדת בתל אביב. והדגש הוא על עובדת. אשקר לא מתעניינת כרגע בקרחנות, בילויים וזוטות שכאלה. גם לא בגברים. אין מה לעשות. הנושא ההכרחי עולה בפטפוטי החולין של סיום השיחה. ולא ברור איך, אבל אחרי שעד עכשיו אשקר תפקדה כסוג של פולנייה, היא מעבירה לי בכיף את התפקיד.
"מה, את רוצה להכניס לי גבר לחיים?", היא מזדעקת. "אללה יוסתור, אין לי זמן לזה. אתמול היה לי יום עמוס, אז מה, הוא יחכה לי בבית? את חושבת שגבר מחכה תמיד? גבר דורש שתעשי בשבילו. למה להסתבך? אני לא מסתבכת. בינתיים אין לי מקום".
"הם באמת אלמנט מפריע! גברים אחראים לכל הבלגנים שיש בעולם. צריך לעשות מחדש. שנשים ישלטו". היית יוצאת עם יהודי? "אי אפשר לדעת. אבל יש כל מיני סוגים של גברים, שמיינתי אותם: זה עניין של אופי. יש אריות, שזה גברים עצלנים כאלה. יש שפנים, שהם הכי גרועים. וזה רוב הגברים.
הכי ג'יפה.
"הכי עדיף זה הסוסים, שזה גברים יותר נאמנים, בכיוון אחד, אין להם קנאה. יש גם גברים ברבורים, בדרך כלל הומואים. ויש טווסים, שזה הכי גרוע. אז אני נותנת תקופה, שבא לי להבין קצת את הגברים, ולא קשה להבין אותם, זה לוקח בערך שבוע. ואז אני ממשיכה הלאה".
לא התאהבת אף פעם?
"אני כל הזמן בשליטה. לא נותנת לזה לבלבל אותי. ואני רואה לצערי שזה בדרך כלל מפריע ומעט מאוד גברים יכולים לתרום לאישה. יהיה שלב שאני אסתבך, עלק. אני לא שוללת. ביחסים יש לי הרבה מה לתת. אבל אני לא רוצה להקריב".
תסבירי.
"אני חולמת המון, ויש לי חלום שחוזר הרבה, שאני עפה ויש לי חופש. זה חלום מאוד בריא".
תני לי לנחש: ואז את נופלת. סיוט.
"לא. דווקא תמיד יש מישהו שמציל אותי! את זה אני לא כל כך אוהבת. למה? כי אני יכולה להציל את עצמי. לא רוצה את ההקרבה הזאת. באמת, אני לא צריכה קורבן".
נא להמתין לטעינת התגובות
