האמן יוסף קריספל מפחד מעצמו
יוסף קריספל, זוכה פרס רפפורט לאמן צעיר, התמודד כל חייו עם דיכאונות ובדידות. לא פלא שבציורים שלו אין חמלה
בשביל קריספל, שגדל במשפחה דתית במושב ורדון ובעיר קריית גת הסמוכה, היו האנציקלופדיה ודימויה אבן שואבת ומקור בלתי אכזב לידע על העולם בכלל ועל האמנות בפרט. "זה היה מקום מחריד לגדול בו", הוא אומר. "עיר רפאים, אין תרבות. סבלתי, פשוט סבלתי".
בגיל 13 מרד קריספל וברח מהבית. "הייתי זקוק לחופש, לא יכולתי לקבל את האטימות ואת מערכת החוקים המצמצמת של הדת. אני לא אוהב חוקים שמגבילים אותי, אלא אם כן הם כאלה ששמתי לעצמי". הוא שב לביתו רק כשקיבל מהוריו חופש אמיתי.
בעבודתו בשנים האחרונות, חוזר קריספל לתפקידם ההיסטורי של הדימויים בחייו ומבקש לפרקם, לבקרם ולהכניס בהם סדר כלשהו. במבט ראשון נשמע הווידוי של קריספל על מחלת הפוסט מודרניזם מעט תמוה, מכיוון שציוריו נראים דווקא קלאסיים מאוד. "אם הכול כבר נעשה והכול מותר", הוא אומר, "אז מותר גם ללכת אחורה, למסורת. זה המקום השלם".
אך "רוחות רפאים" אינה מציגה עולם מושלם. להפך. היא מציגה אינספור דימויים: ציד, מין, רצח, טבע, טקסיות, מוות. הניסיון לאגד סקאלה רחבה כל כך של נושאים ורגשות מדגיש דווקא שבר ובדידות, כמו פאזל שבין חלקיו אין כל קשר.
"התערוכה עוסקת במצב קיומי, אנושי שיש בו אלמנט חרדתי", מבאר קריספל. "היא נמצאת על התפר, חצויה ביו חיים למוות, בין ערות לשינה, בין פנים לחוץ".
קשה שלא להבחין שאין בציוריך אהבה או רוך. להבדיל יש פורנוגרפיה. יש לזה סיבה?
"אין לי הסבר. לפעמים בא לי להגיד'תנו לי לצייר ותעזבו אותי בשקט'. אני שמח על זה שיש סקאלה רחבה ודווקא זה חסר. פורנוגרפיה לא מסתירה כלום - לא משאירה מקום לדמיון, מראה הכול. כמו הציורים שלי ששמים זרקור על בדידות".
אתה בודד?
"כן. אני חווה את העולם בבדידותי. אני זקוק לבדידות, למרחב שהיא נותנת. אך גם שונא אותה".
בדיוקנאות העצמיים של קריספל הוא אינו מיישיר מבט לצופה. מבטו מוסת או שעיניו עצומות.
"אני דווקא רציתי שהדמות תסתכל לחלל הציורי ולא אל הצופה", הוא מסביר. "אבל האדם שאני הכי מפחד ממנו זה אני. המפגש עם ה'אני' שאני לא מכיר הוא הקשה ביותר. יש מקומות שכבר פגשתי את עצמי ולא ארצה לפגוש שוב. לכן אני ממושמע, יודע להתנזר ולהתמכר מתוך החלטה מודעת, חי חיים מאורגנים מאוד".
קריספל לא תמיד היה כזה. "הייתי אדם פסימי, דיכאוני ועברתי תיקון אמיתי", הוא מגלה. "בכל הקשור לאמנות אני לא יודע שובע.
כשרצה להתקבל לבצלאל, למשל, התייצב בפשטות אצל לארי אברמסון (ראש המחלקה לאמנות אז). "אמרתי לו שלא מעניינת אותי הביורוקרטיה שלהם ושאני באתי עכשיו להתקבל. אחר כך יצאתי רועד כולי לקפיטריה".
בן זוג רציני ששאל אותו פעם "מי חשוב יותר, אני או האמנות?" נפגע מהתשובה. היום, אדם אחר, הוא רוצה תיקון נוסף - ילד. "ילד אוהבים בלי תנאים ואצלי עדיין יש תנאים לאהבה", הוא אומר. "הורים זו המצאה גרועה ואבות על אחת כמה וכמה, אבל אני רוצה להיות אבא טוב, וזו בטוח תהיה החוויה החשובה ביותר בחיים שלי".
נא להמתין לטעינת התגובות
