אמנות משקמת אמון: על ההצגה "אלף לילה ולילה" בתיאטרון הערבי-עברי
"החברה הישראלית מתנשאת או מתעלמת מהתרבות המזרחית והערבית בפרט", אומר יגאל עזרתי, ערב עלייתה לבמות של "אלף לילה ולילה". עזרתי, מנהל התיאטרון הערבי עברי, מספר על ההצגה, על שיתוף הפעולה עם הבימה ועל העבודה עם שחקנים משני הלאומים
"אלף לילה ולילה" בעיבודם של עזרתי ושל גבי אלדרור ובבימויו של נורמן עיסא, כוללת להקה של 9 שחקנים ונגנים, משני התיאטרונים, ערבים ויהודים, נשים וגברים, ומתבססת על טכניקה של תיאטרון סיפור במסגרתו השחקנים מציגים מבחר סיפורים מתוך סיפורי אלף לילה ולילה באמצעות גופם, קולם, תיאטרון פיזי ונגינה חיה המשלבת מוזיקה ערבית עם מוזיקה מערבית.
אלף לילה ולילה צילום: יח''צ
ההצגה כוללת את הסיפור המוכר על עלי באבא והמשרתת הערמומית שלו שהצליחה להכות בארבעים השודדים, וגם סיפורים מוכרים פחות. "הסיפור על סלע וסומסום היפתח זה משהו שכולנו גדלנו עליו", אומר עזרתי, "ורק בשל הסיבה הזאת היה שווה לנסות להביא את הסיפורים האלה לבמה ולקהל שלנו. גם היהודי וגם הערבי".
יש הבדל בין איך ששני הקהלים הללו מקבלים את ההצגה הזאת והחומרים הללו?
"ברור שיש הבדל ושמבחינת הקהל הערבי, לפחות על חל מהסיפורים הם שמעו ומכירים והקהל היהודי כמעט לא מכיר כלום מהסיפורים והתרבות. כידוע, יש אצלנו איזה סוג של ספק התנשאות וספק התעלמות מהתרבות המזרחית והערבית בפרט. בתיאטרון הממוסד הישראלי לדוגמא כמעט מעולם לא הוצגו מחזות שנכתבו בערבית וגם בשל העובדה המצערת הזאת היה ראוי להעלות את החומר הזה."
שיתוף הפעולה הוא הצהרה פוליטית
מבחינתו של עזרתי, סיפור המזגרת הוא החשוב ביותר. "סיפור המסגרת הוא על מלך נבגד שאיבד את אמונו בנשים ובאהבה, וכל לילה מתחתן עם אישה אחרת רק כדי להוציאה להורג בבוקר. המלך פוגש את שחראזאדה שבכוח הסיפורים שהיא מספרת ומציגה בפניו לילה אחרי לילה שומרת את עצמה בחיים ולבסוף גורמת לו לשכוח את הכאב וחוסר האמון שלו ולהתאהב
בה".
"דרכה ודרך הסיפורים שלה הוא מבין שהעולם לא שחור ולבן ושיש כל מיני סוגים של נשים ושל אנשים בעולם ולאט לאט הוא עובר תהליך של שיקום של היכולת של לסלוח ולאהוב. וזה למעשה משל על הכוח של האמנות, של המילים ושל האהבה להתגבר על חוסר אמון, פגיעה, מעגל של אלימות נקמה וכאב והמשל והנמשל כמובן ברורים."
אין ספק שהמשל והנמשל ברורים מאד. חשבתם על זה בבחירת החומר?
"בוודאי שחשבנו. כל מה שאנחנו עושים הוא הצהרה פוליטית. אם אמרתי קודם שבישראל יש התעלמות מהתרבות הערבית באיזה מין שילוב בין פחד לזלזול אז ברור שעצם קיומנו כתיאטרון ערבי עברי הוא הצהרה פוליטית בפני עצמה.
"ברור ששיתוף פעולה בינינו לבין התיאטרון הלאומי של ישראל הוא גם כן הצהרה פוליטית בפני עצמה וברור שגם למחזה יש את המשמעויות הפוליטיות של עצמו אבל הבחירה פה הייתה דווקא במשהו לא אקטואלי, לא ריאליסטי, לא שעוסק ישירות המציאות הערבית ישראלית של היום אלא משהו שעוסק בבסיס התרבותי של התרבות שאיתה אנחנו חיים פה."
יגאל עזרתי צילום: יח''צ
איך באמת התקבלה האמירה הפוליטית של שיתוף פעולה שלכם עם התיאטרון הלאומי?
"קודם כל ההצהרה לדעתי היא מצד הבימה. להגיד שהתיאטרון הלאומי הישראלי מכיר בקיומה של תרבות ערבית ומשתף איתה פעולה מעבר לסיבות הפרקטיות שחסרים להם כרגע אולמות להציג בהם בגל השיפוץ שהם עושים בבניין.
אילן רונן מנהלו האמנותי של התיאטרון הגדיר זאת יפה אני חושב הוא אמר שכשהוא קיבל את התפקיד של מנהל התיאטרון הלאומי הוא יכול היה להתעלם מהמילה 'לאומי', שהיא באמת מילה מאד קשה להגדרה, או לנסות להתמודד איתה ולצקת בה תוכן שהוא מאמין בו. הוא בחר בדרך השנייה"
ומבחינתכם?
"מצד אחד אנחנו פרינג' עצמאי והעצמאות שלנו חשובה לנו אבל מצד שני שיתופי פעולה גם חשובים לנו וחשוב לנו שקהל המינויים של הבימה ייחשף דרכנו לתרבות אחרת מזו שהוא מקבל כל הזמן."
ליוצרים ושחקנים ערבים לא קשה להופיע במסגרת התיאטרון המייצג תרבות שבמשך שנים זילזלה והתעלמה מהתרבות הערבית?
"אני חושב שהערבים ישראלים, בניגוד אולי לערבים האחרים בעולם, יודעים להפריד איפה הרוע מצוי ואיפה לא. והרוע לא מצוי בין אנשי התיאטרון. אז שחקנים מרגישים בנוח להביע עמדות ובכל זאת לא לשבור את הכלים וכן לקיים דיאלוג. ולהיות ענייניים כי אם ההצגה אומרת אמירות שהם מזדהים איתן ומעבירה מסר שמקובל עליהם אז הם רואים את הצד החיובי של להופיע בה".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם