כמו צימר בגליל: קובי אפללו משכנע גם באלבום השני
למרות שהוציא שני סינגלים בינוניים, האלבום השני של קובי אפללו לא נופל במלכודת הידועה ומשדר נינוחות מרגיעה. זה נשמע יותר טוב מהראשון
קובי אפללו צילום:קובי קלמנוביץ
אחד הדברים המעניינים באפללו זה היכולת שלו להיות כוח מוביל בתעשיית המוזיקה ועדיין לשמור ממנה מרחק. הוא מנהל איתה יחסים של אהבה-שנאה. מצד אחד הוא חתום בחברת תקליטים גדולה, ומצד שני עדיין שומר על אוריינטציה צפונית-גלילית. רואים שהוא שומר על הגחלת הפנימית המקורית שלו והודף השפעות זרות. גם בעבודה מול אנשי תעשייה בולטים כמו גדי גידור (ניהול אמנותי) ועמוס בן דוד (עיבוד והפקה מוזיקלית) הוא שומר על הזהות שלו. האותנטיות הזו עושה היטב את העבודה, ללא ספק.
אם באלבום הבכורה שלו נשמע אפללו קצת מבולבל - כאילו הוא רוצה לגעת בכל לפני שייגמר - ולפעמים גם קצת קיטשי מדי, הרי שכאן הוא מפוקס הרבה יותר. השירים ממוקדים מאוד, לאורכם נמתח איזשהו חוט שמשדר רוגע ונעימות טבעית. אפללו נשמע נינוח יותר, מקצועי יותר, מוצלח יותר.
קחו כדוגמה את שני הדואטים שנמצאים באלבום. סביר להניח שאפללו היה יכול ללכת על שמות מפוצצים, אבל הוא החליט ללכת על סגיב כהן ("שכל העולם יידע") ועל ליטל גבאי ("עדיין כאן"). ההחלטות מתבררות כנכונות, ואלה לא השירים המוצלחים
היחידים באלבום. "מרחוק" הוא שיר חצי נוסטלגי עם קולות רקע נפלאים של מירב סימן-טוב; "עוד רגע (בדרך ללב)" נישא על כנפי חליליות קסומות; ויש עוד לא מעט קסם בתולי בדיסק הזה. תתפלאו, אבל אפילו יותר מאלבום הבכורה.
קובי אפללו - ביום הכי בהיר
NMC יונייטד
נא להמתין לטעינת התגובות
