תיאטרון חיינו השבו"זים
"ע' 17" שעולה בימים אלה בקאמרי יכולה להיות הצגה שמאלנית כי "הכיבוש משחית", והיא גם יכולה להיות הצגה ימנית כי "הרעיון הקיבוצי מת", אבל בשורה התחתונה, היא הצגה טובה על בני אדם
שחקני ע' 17 צילום: יח''צ
אז מה נשאר לנו מכל ההיסטוריה המפורקת הזו שלנו? כנראה בעיקר זיכרונות. יש מי שהזיכרונות שלו זורקים אותו לרחובות בירות והוא עושה מהם "ואלס עם באשיר", יש מי שהזיכרונות זורקים אותו דרומה משם והוא עושים מהם "בופור", ויש מי, כמו שי להב, שהזיכרונות זורקים אותו קרוב יותר, לחצר האחורית המוזנחת של מדינת ישראל - לרצועת עזה.
להב, היום עיתונאי וסופר, היה אחד מאותם בחורים במדים שנשלחו בשלהי שנות השמונים לרצועת עזה כדי לדכא את התקוממות הערבים שרובנו אוהבים לכנות "האינתפאדה הראשונה". את חוויותיו מאותה תקופה הוא שוטח בספרו "לך לעזה", אשר אחד הסיפורים הקצרים שבו "ע' 17", עובד למחזה בעזרתו של יוני זיכהולץ.
"ע' 17" הוא סיפורה של קבוצת חברי ילדות, חיילי גרעין נח"ל, אשר נקראו במפתיע, ב-1989 באמצע הפרק החקלאי של שירותם, לחזור לעזה. לאחר שבועות של סיורים, מארבים ומצוד על מיידי אבנים, התגלגלה לפתחם ההזדמנות לקחת פסק זמן מכל המהומה ולנוח למשך שבוע בגגו של בניין בן 17 קומות, סמוך לכיכר נאצר, ולתצפת. השבוע נהיה במהרה שבועיים, אלה נהיו שלושה, והשהות על הגג נעשתה דומה יותר ויותר לשהות בכלא צבאי.
חלק מטרנד של זיכרונות צבא
עם הזמן, השהות על הגג, החום והשיעמום מטילים את משקלם על החברים ושדים מן העבר ומן ההווה מתחילים אט-אט לעלות אל פני השטח. האידיליה החברית, הרעות והאחווה של הנח"ל והגרעין לאט-לאט נסדקים, ומתברר כי המציאות סבוכה ומעוותת מזו שהתעצבה במיתוס הנח"לאי של ראשית המדינה.
סיפורם של החיילים על הגג הוא סיפורם של עשרות אלפי חיילי האינתפאדה הראשונה, טוען להב. אתם יודעים מה, עזבו אנתפאדה, זה סיפורה של החברה הישראלית ו"מיתוס החבר'ה" שלה. גם בין החבר'ה, מקשה להב, יש עולמות אפלים ומודחקים, שמעמידים בסכנה את הרעות הזו, שכולנו למדנו כל כך להעריץ.
"ע' 17" יכולה להיות הצגה שמאלנית כי "הכיבוש משחית", והיא גם יכולה להיות הצגה ימנית כי "הרעיון הקיבוצי מת", אבל בשורה התחתונה, כל זה ממש לא משנה. לדבר על הכיבוש, בישראל הפוסט-התנתקותית,
זו מלחמה בטחנות רוח ולדבר על מותו של הרעיון הקיבוצי זו כבר מלחמה בפגר של החמור שסובב את הריחיים. "ע' 17" היא הצגה על בני אדם, ואף שלפרקים היא נוטה להיות מלודרמטית מעט, היא הצגה טובה.
נכון, היא חלק מטרנד. טרנד ה"עזבו מה קרה שם, תנו לי לספר לכם איך זה גרם לי להרגיש", אבל באמת אין בזה שום פסול. רועי אסף, יניב ביטון, פיני טבגר, יואב לוי ועידו רוזנברג מצליחים לייצר דמויות אמינות של בני 21 הלומי עזה וטעוני הורמונים, והבימוי המינימליסטי של נועם שמואל מצליח להעביר את תחושת הקלסטרופוביה האגרופובית ההזויה הזו, שאפשר לחוש רק מלהיות כלוא מתחת לשמים הפתוחים.
אז אמירה פוליטית משמעותית אולי לא הייתה שם, אבל היי - זה מחזה על סוף שנות השמונים. בעוד שנה חברי משינה כבר יגידו בעצמם מה דעתם על פוליטיקה.
ע'17 מאת שי להב ויוני זיכהולץ, בימוי: נועם שמואל, תאטרון הקאמרי, אולם 4
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם