הכי מטטוב שיש
עם תפקידים מובילים בקולנוע, בתיאטרון ובטלוויזיה ועכשיו גם פרס תיאטרון אחד בכיס, רינת מטטוב יכולה להרשות לעצמה לא ליישר קו. לא להתאפר, לא לעשות גבות, לא להוריד שערות ולא להשקיע בבגדים. לא להקשיב לעצות הנמרצות של החברות, של אמא, של הבמאים והמלהקים. ולהמשיך להתעקש על המהות, בעולם שכולו גירויים חיצוניים. לדמות כעורה, בעיניה, יש פוטנציאל דרמטי אמיתי
בשעה ששחקניות אחרות מריירות מהתרגשות על התפקיד האחרון והכל כך מרגש-מאתגר-מטלטל-מהפנט-מטמטם שבדיוק קיבלו, מטטוב נדמית כמעט אדישה. ספק נבוכה ומתביישת, ספק מטשטשת עצמה במודע לכדי אניגמה מסקרנת. "זאת בסך הכול העבודה שלי", היא פוסקת בקמצנות, אחרי שבמשך חמש דקות(!) תמימות של שתיקה חיפשה את המילים הנכונות.
גם העובדה שרק החודש הייתה מועמדת לשלושה פרסים שונים (שניים בטקס פרסי התיאטרון ואחד בטקס פרסי הפרינג') מסרבת להסעיר אותה. באשר לעובדה שהייתה מועמדת בעבר לפרסי האקדמיה על תפקידי משנה בסרטים "ביקור התזמורת" ו"מישהו לרוץ איתו", מדובר מבחינתה בהיסטוריה.
ולהיסטוריה, אם פספסתם, אין לה חיבה מיוחדת.
היא גם נמנעת להחצין התרגשות נוכח העובדה שבימים טרופים של משבר יצירה ומיתון היא משחקת בו זמנית בשלושה שלאגרים בימתיים: "משוגעת" של תיאטרון הבימה, המתרחש בין כותלי בית חולים לחולי נפש, שעליו זכתה בסופ"ש האחרון בפרס השחקנית המבטיחה, "אוגוסט: מחוז אוסייג'", גם הוא בהבימה, סאגה אמריקנית על משפחה עמוסת סודות ושקרים ו"רומיאו ויוליה" הקלאסי בתיאטרון תמונע.
במבט ראשון, מטטוב רחוקה למדי מהליהוק הראשוני שעולה בדימיון, כשמדמיינים את יוליה הענוגה שעליה כתב שקספיר. למעשה, היא ההפך המוחלט. נמוכה, צנומה ונערית. גבותיה עבות והופעתה מרושלת. ועם זאת, יש בה משהו מהפנט. תוסיפו לכך את קסם הבמה, וקיבלתם בחורה ממגנטת.
מטטוב, 27, מסרבת, כמעט בהתרסה, ליישר קו עם תעשיית הבידור הסוגדת ליופי ולנפלאות הפוטושופ.
היא לא עושה גבות, לא מסלסלת את ריסיה, יש לה חיבה מסוימת לשיער הרגליים והידיים ולדבריה לא פגשה תכשירי איפור תקופה די ארוכה.
עם לוק שמאפיין חלק מהשחקניות היותר עסיסיות של פדרו אלמדובר, גבות שגורמות לגבות של אניה בוקשטיין להיראות כמעט ענוגות ועיניים חושבות בעלי אישונים מתרוצצים, מטטוב מצליחה לשים רגל במשבצת השחקנית החריגה והמסתורית, שהייתה שמורה במשך שנים לרונית אלקבץ ולדנה איבגי.
"המקומות שקשורים לחיצוניות שלי לא מעסיקים אותי", היא אומרת. "אני
"התנגדות"? זה נשמע כאילו את יו"ר המאבק נגד הטיפוח הנשי.
"אני דוגלת בלהיות נאמנה לעצמי בתור בן אדם, בלי כל הקישוטים החיצוניים. חשוב לי יותר להיות מאושרת ולהרגיש טוב עם עצמי באמת, מאשר להתכסות בכל מיני צבעים שיחצינו שאני כביכול מאושרת. כשאני מרגישה טוב בפנים, זה מוקרן החוצה עם איפור או בלי איפור, עם עקבים או בלי עקבים".
אבל בעולם הבידור שבו את פועלת, לחיצוניות יש משקל רציני.
"בתור ילדה שחלמה להיות שחקנית, לא ידעתי שזה חלק מהחבילה".
וכשהגעת לסט "האלופה" עם כל המייקל לואיסים והעדי הימבלויים, סטיילסטים ומאפרים, מה הרגשת?
"השתעשעתי. אותי עניין להיות יותר טובה בעבודת טקסט ובכמות החזרות שאני עושה, ולא להתעסק באורך העקב או בצבע החצאית. שיחקתי משחק אחר. זאת הדמות שלהם וזאת הדמות שלי. לדמות שלי היה לי נכון לא להתעסק בזה".
"מעליב? למה מעליב? מדברים על הדמות, לא עליי. אני יודעת מי אני. אם הייתי חושבת שאני מכוערת, הייתי מאוד נעלבת - אבל אני לא. אם אני מקבלת תיאור דמות שכתוב לידה 'כעורה' אני לוקחת את זה למקומות מדהימים. יש כאלה שלוקחים את המילה מכוערת למקום שטחי, אני לוקחת את זה למקום דרמטי. זה מאתגר אותי. כשחקנית אני עובדת מהנפש. חוץ מזה, גיליתי שברגע שאני מרגישה ביטחון עם הפנימיות שלי ואני מאושרת בנשמה אני מרגישה הכי יפה שיש".
ואיך הסביבה שלך מתייחסת לזה?
"היו במאים או מלהקות שהמליצו לי לסדר את הגבות כדי 'לפתוח את העיניים', אבל אני מסתכלת במראה ורואה עיניים פתוחות. בשבילי זה מספיק. שנים ארוכות יש לי דיאלוג ארוך עם אמא שלי בעניין החיצוניות שלי. אני הבת היחידה שלה ותמיד היו לה פנטזיות שאהיה פתוחה לשפע הנשי שהעולם מציע. עד היום היא מנסה לדייק את ההופעה החיצונית שלי. היא עדיין לא התייאשה ממני. היא מצטטת לי מדי פעם משפט שאומר שמקבלים את פני האדם קודם כול על פי הרושם החיצוני שלו ורק אחר כך על פי הפנימיות שלו. אני ממש לא מסכימה איתה".
נשמע כמו מרד.
"היה איזה שלב שבאמת היה במה שאני לובשת - ובעיקר במה שאני לא לובשת - סוג של מרד. בהמשך זה פשוט הפך לעניין של טעם ונוחות. נשמע לי שאני מצטיירת בתור מישהי שלא מתעסקת בחיצוניות בכלל. זה לא מדויק. אני שומרת על תזונה ועל הגוף שלי. אחרי הכול, הגוף של השחקן הוא הכלי שלו. לגבי השאר אני פשוט בפרופורציות".
מטטוב עלתה בגיל תשע מאוזבקיסטן עם הוריה ועם אחיה הצעיר. הודות לדודתה שהגיעה כמה שנים לפני כן לישראל, תהליך הקליטה של המשפחה היה קל. ללא קשיי התאקלמות או שפה, שלמדה עוד באוזבקיסטן. החיבה לתיאטרון ולמשחק הייתה קיימת בה עוד מילדותה.
"תמיד הייתי ילדת חוגים שרוקדת ומשחקת. בגיל שש קיבלתי את התפקיד הראשון שלי בהצגה שמבוססת על סיפור עם רוסי, 'זבובה זרבובה'. המורה עשתה אודישן ונתנה לכל ילד לקרוא שורה. אני הייתי האחרונה, וכשהגיעה אלינו היא אמרה לכולם 'אני מבקשת שתהיו בשקט, יש לנו זרבובה!'. אני זוכרת את הרגע ההוא בצורה בהירה. את האודישן, את הציפייה ואת ההודעה. כבר אז הבנתי שזה משהו שמושך אותי מאוד.
בסופו של דבר התרצתה והצטרפה להוריה, שהתמקמו עם בואם לארץ בשכונת תל גיבורים שבחולון. מעט הזיכרונות שיש לה מהילדות, מאושרים. מבטא שנעלם מהר, חברים ישראלים והורים שמוצאים עבודה מכובדת במהירות. "אבל בגיל ההתבגרות הדברים נהיו מורכבים יותר בשבילי", היא מערפלת שוב את העבר ונמנעת מלפרט.
"לא דיברתי בשפה המקובלת שקשורה לגיל הזה וברחתי לעולם התיאטרון. התקבלתי למגמת תיאטרון בתיכון בחולון ושם פרחתי. הרגשתי שאני טובה במה שקשור לתיאטרון ושמעריכים אותי. שיעורי המשחק היו נקודת האחיזה שלי בכל הכאוס של גיל ההתבגרות".
חודש אחרי הצבא כבר החלה את לימודיה בבית הספר למשחק של יורם לוינשטיין לצדם של טלי שרון, טלי רובין, לביא זיטנר ואחרים. גם שם, כמו בתיכון, פרחה בפן המקצועי ונבלה בפן החברתי. ככל שהשקיעה בלימודים כך זנחה את החיים האמיתיים.
"לא היה לי קל בלימודים אבל למדתי המון. בעיקר על עצמי. למדתי להביע את עצמי כשאני מחוץ לבמה", היא אומרת ואז פורשת להפסקת מחשבה ארוכה. "אז חייתי בתפיסה שמה שחשוב זה הבמה, שהחיים מסביב לא חשובים ואפילו מיותרים. שלא משנה איך אני נראית ולא משנה החיבור שלי לאנשים אחרים. לא נתתי, למשל, פידבק לחברים שלי. לא דיברתי בצורה פתוחה וגלויה. לא עניין אותי להתלבש יפה לבית הספר ובכלל לא ניסיתי להתחבר לתלמידים בכיתה. פעם אחד המורים אמר לי שאני צריכה לעזוב את הלימודים, לנסוע רחוק רחוק, להכיר את עצמי, ואז לחזור".
ונסעת?
"לא. זאת הייתה שטות מוחלטת. אבל בהחלט למדתי לקלף מעצמי שכבה ועוד שכבה. למדתי לדבר בצורה פתוחה וגלויה עם האנשים הקרובים לי. למדתי לבנות מערכות יחסים. זה עדיין קשה לי. בטח בשביל ריאיון לעיתון. אבל אני לומדת כל הזמן".
בכל מה שקשור לצד המקצועי, לעומת זאת, מטטוב כבר הוכיחה לעצמה יותר מפעם אחת שהיא יודעת להיות נחרצת. את תפקיד הבכורה שלה בסרט "מישהו לרוץ איתו", לדוגמה, היא השיגה באסרטיביות מעוררת השראה.
"אחרי הלימודים טיפלתי בילד. יום אחד, כשהילד אכל, קראתי בעיתון שמלהקים שחקנים לסרט 'מישהו לרוץ איתו' שמבוסס על הספר של גרוסמן שכל כך אהבתי. ביררתי מי המלהקת והתקשרתי לאורית אזולאי. אמרתי לה שהספר השפיע עליי ושאני מאוד רוצה לשחק בסרט. אני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ. כאילו נכנס בי דיבוק. בבית ספר לא העזתי לבקש אף תפקיד או לשבור דיסטנס עם המורים. היא אמרה לי 'אני יודעת מי את. ראיתי אותך משחקת בבית ספר. אבל כרגע מחפשים את התפקיד הראשי ואת לא מתאימה לו'. אמרתי לה 'אני חושבת שאני מאוד מתאימה לתפקיד הראשי'.
לימים ליהקה אותה המלהקת גם לתפקיד יולה העצובה ב"ביקור התזמורת", ומשם הדרך להבימה ולטלוויזיה כבר הייתה סלולה. רק החיים האישיים מפגרים קצת מאחור. "אתה מאבחן אותי נכון מאוד. אני באמת מרגישה שיש מעליי עננה של עיכוב מסוים בכל מה שקשור לחיים האישיים. אבל אני מאמינה שזה עניין של בשלות. כל דבר קורה בזמן שלו".
אמרו לך פעם שאת בחורה מסתורית?
"אני מסתורית בעיקר לעצמי. כשהייתי קטנה הדברים היו לי הרבה יותר ברורים. הייתי נחרצת. מביעה דעה וזהו. היום הרבה יותר קשה לי. כל משפט ומילה שאני אומרת נולדים בצירי לידה קשים. לפעמים יש לי קושי לבטא את עצמי, כמו ששמת לב. אני מתקשה למצוא את המילים הנכונות. לדעתי, למצוא את המילים המדויקות זה דבר חשוב. למילים יש הרבה כוח. אם אני לא מוצאת את המילים המדויקות, אני מעדיפה לשתוק".
נא להמתין לטעינת התגובות
