סיפור קטן: מה מצב הקולנוע הישראלי?
על פי הישגיו של הקולנוע הישראלי בפסטיבלים הזרים, דומה שמדובר באימפריה. על פי נתוני מכירת הכרטיסים של 2009, מתברר שנותרנו פרובינציה. מתוך 18 סרטים ישראליים שהוקרנו כאן, רק שניים זכו להצלחה מסחרית. היתר, כולל סרטים שזכו בפרסים ובמחמאות בחו"ל, התרסקו. האם מדובר בבלון שהתפוצץ, או בשנה לא מוצלחת, בתוך רצף של צמיחה? תלוי את מי שואלים. מה שבטוח הוא ששנת 2010 תהיה שנת המבחן הגדולה
בעצם קיום הכנס, שנערך במלאות 20 שנה לביה"ס לקולנוע ולטלוויזיה סם שפיגל, הייתה טמונה אמירה משמעותית: הקולנוע הישראלי כבר הולך לבד. הגיע העת שיתבגר ויגבש לעצמו חזון.
מי שקלקל את החגיגה היה הבמאי דובר קוסאשווילי. עוד בבוקר הכנס התפרסם ריאיון עמו שבו תקף בחריפות את כל מי שנח על זרי הדפנה המדומים, לדעתו. זו הייתה רק הקדמה לכנס, שבו ירה קוסאשווילי לכל הכיוונים, וטען כי "הקולנוע הישראלי נכה", "אין שיטה", "הקולנוע הבינוני מגעיל לי את הנשמה" וכן הלאה.
דבריו עוררו מהומה גדולה, ואף כונו ע"י הקולגה שמי זרחין "מופע האימים של דובר". קוסאשווילי תקף בין היתר את איכות הסרטים, את שיטות הלקטורה של קרנות הקולנוע ואת תחושת האופוריה המוטעית של התעשייה, אך נדמה שהמקור לזעקתו היה פרוזאי בהרבה: הכיס. "אם יוצרים פה רעבים ללחם, על איזו הצלחה אתם מדברים?", אמר לעמיתיו.
בדבריו שלח קוסאשווילי את הקוראים לבדוק "כמה מהסרטים שהצליחו בפסטיבלים בינלאומיים בזמן האחרון באמת הצליחו בקופות", ונגע בנקודה המהותית שעליה מושתת הוויכוח: הפער בין הצלחת הקולנוע הישראלי בפסטיבלים לבין הצלחתו בקופות.
האופוריה שעליה דיבר קוסאשווילי מלמדת כי התחושה המוטעית באשר להצלחתם של הסרטים הישראליים אינה נחלתו הבלעדית של הקהל הרחב. גם התעשייה, שמכירה טוב יותר את הנתונים הלא מעודדים בעליל, שותפה לה, ואולי אף מזינה אותה.
שורשי האופוריה ב-2004, השנה שבה הקולנוע הישראלי והצופה הישראלי נפגשו בקופות לעתים תכופות. חמש שנים אחרי שנחקק חוק הקולנוע רשמה התעשייה המקומית מספרים חסרי תקדים. 1.3 מיליון כרטיסים נמכרו בישראל לסרטים מקומיים, יותר מפי שניים מאשר שנה קודם לכן.
תשעה סרטים חצו את רף עשרת אלפים הצופים, כש"סוף העולם שמאלה" רושם הישג פנומנלי של 460 אלף צופים. ב-2007 הגיעה הוכחה נוספת לפופולריות המקומית של הקולנוע הישראלי, כשברשימת עשרת שוברי הקופות התמקמו ארבעה סרטים ישראלים ("בופור", "ביקור התזמורת", "הסודות" ו"נודל").
ההצלחה המקומית שאבה לא מעט מההצלחות שקצרו שגרירי ישראל בפסטיבלים בעולם. הקולנוע הישראלי הפך מאורח בפסטיבלים הבינלאומיים למתחרה קבוע ולא פעם לזוכה, וגם החל לקטוף את הפרסים היוקרתיים: "אדמה משוגעת" זכה בפרס הסרט הזר בפסטיבל סאנדאנס, "ואלס עם באשיר" בגלובוס הזהב, "בופור" בפרס דוב הכסף בפסטיבל ברלין, "לבנון" בפסטיבל ונציה.
השתתפותו של "עג'מי" בטקס האוסקר השנה השלימה הישג מרשים כאשר שנה שלישית ברציפות השתחל נציג ישראלי לרשימת המועמדים הסופית לפרס הסרט הזר.
הישג מרשים - אך לא חסר תקדים. זה כבר קרה בשנות ה-70, עם "השוטר אזולאי", "אני אוהב אותך, רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש". גם כאן, אחד הסרטים זכה בגלובוס הזהב ("השוטר אזולאי"), ואף אחד מהם לא זכה באוסקר.
הקו שנמתח כאן בין שנות ה-70 לשנות האלפיים אינו מקרי. שנות ה-70 היו תור הזהב הקודם של הקולנוע הישראלי, שייצר את מה שהיום נתפסים כסרטי קאלט ("מציצים", "הלהקה", "גבעת חלפון אינה עונה" ועוד), שהיו נקודת השקה מסוימת בין סרטי הבורקס שהצליחו בארץ ("חגיגה בסנוקר") לסרטי הרגישות החדשה שזכו בהערכה בעולם ("לאן נעלם דניאל וקס?").
"אסקימו לימון", שנתפס היום כסרט פולחן נלעג, לא רק שרשם הצלחה כלכלית בלתי רגילה, אלא אף השתתף בפסטיבל ברלין וזכה בביקורות טובות.
אך שנות ה-80 הביאו עמן דעיכה משמעותית בבעירה היצירתית, היבול המקומי היה דל והצופים הדירו את רגליהם מבתי הקולנוע. היוצרים המצליחים של שנות ה-70 נעלמו: אפרים קישון, אורי זוהר, מנחם גולן. הקולנוע הישראלי נכנס לתרדמת ארוכה עם יקיצות קלות בלבד.
החשש הגדול הוא שההיסטוריה עומדת לחזור על עצמה. לדבריו של כתריאל שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, באותו הכנס: "אנחנו כרגע באופנה, ואני לא בטוח שזה יימשך לנצח".
נתוני הצפייה בשנת 2009 מעידים על כך שאולי שחורי צדק. "לבנון", סרטו של שמוליק מעוז, זוכה הפרס הראשון בפסטיבל ונציה היוקרתי, משך רק 54 אלף צופים בארץ. סרטים אחרים חלפו כאן כמעט בלי להותיר זכר - "אילי ובן", " עיניים פקוחות", "שבע דקות בגן עדן" - גם כאשר היה מדובר ביוצרים ותיקים ומוערש כים כרוני ניניו ("היו לילות"), יגאל בורשטיין ("אצבע אלוהים") או ג'אד נאמן ("הבודדים"), או בבמאים זרים כמו לין רות ("הבוגד הקטן") ופול שרדר ("אדם בן כלב").
שנה קודם לכן, סרטו של הבמאי הישראלי היחיד שזכה באוסקר - "סוף שבוע בגליל" של משה מזרחי - לא עבר את רף עשרת אלפים הצופים. הוא היה בחברה טובה: גם איתן גרין ("הכול מתחיל בים"), ערן ריקליס ("עץ לימון"), אורי ברבש ("אביב 41") ועמוס קולק ("חסר מנוחה") רשמו נתונים של 20-30 אלף צופים.
ב-2009 נמכרו, אמנם, יותר כרטיסים לסרטים ישראלים מאשר בשנה שלפניה, אך יש לייחס זאת בעיקר להצלחותיהם של "סיפור גדול" (200 אלף צופים) ו"עג'מי" (160 אלף צופים, ועדיין רץ בבתי הקולנוע), בשעה שהסרטים האחרים מדשדשים הרחק מאחור.
לא כולם רואים בנתונים האלה אות מבשר רעות לתעשייה. "צריך לבחון את זה בפריזמה של לפחות שלוש שנים", סבור יואב אברמוביץ', מנהל ההפקות של קרן רבינוביץ'.
"סרט עלילתי ממוצע לוקח להפיק בין שנתיים לארבע שנים. השנה אנו מחכים לסרטים בפרופיל מאוד גבוה ומקווים להצלחה לא פחותה. בסופו של דבר, 200-300 אלף צופים זו הצלחה, גם תרבותית וגם כלכלית".
אבל זו הייתה נחלת מעטים, "עג'מי" ו"סיפור גדול". האחרים נכשלו.
"זו טבעה של התעשייה. יש גם סרטים שמצליחים בפסטיבלים ולא בקופות, ולהפך".
ומה באשר לטענה שיוצרים בארץ לא מצליחים להתפרנס מקולנוע?
"גם בארה"ב ליוצרים קשה להתפרנס. המשאבים לא תואמים את כמות היוצרים".
הבמאי והמפיק ערן ריקליס, שסרטו החדש "משאבי אנוש" עפ"י א"ב יהושע עתיד להגיע אל המסכים בשנה הקרובה, רואה "צמיחה מתמדת" בקולנוע הישראלי, אך מסכים ש"יש קושי לשמר את המומנטום, וצריך לשים לב שיוצרים ישתפו פעולה אחד עם השני כדי ליצור תחושה ממשית ואמיתית של קולנוע מקומי שפורץ החוצה, אבל גם שומר על מגע עם הקהל המקומי שלו".
המפיק דודי זילבר, השותף בכמה מהסרטים המצליחים בקולנוע הישראלי ("סוף העולם שמאלה", "איים אבודים") ובשניים משוברי הקופות הפוטנציאליים של השנה הקרובה ("פעם הייתי" של אבי נשר ו"זוהי סדום" של אנשי "ארץ נהדרת"), לא סבור שישנה אופוריה - לפחות לא בתוך התעשייה.
"אנשי התעשייה מכירים את המציאות. ב-2009 יש לנו שני סרטים שבאמת היו במוקד מתוך 20 ומשהו שנעשו פה. בממוצע עולמי זה ממוצע טוב, אבל מבחינתנו הרוב לא היו מוצלחים. אבל גם שני סרטים בשנה שעוברים את 200 אלף הכרטיסים זה לא הולך ברגל".
מה נחשב בעצם לכישלון מסחרי? שאלה טובה, והתשובה תלויה כמובן במשתנים רבים, העיקרי בהם הוא תקציב ההפקה. התקציב הממוצע לסרט ישראלי הוא כ-900 אלף דולר, כאשר חלק נכבד מזה מגיע מקרנות, שלרוב דורשות החזר חלקי בלבד על השקעתן.
לצורך העניין, נחשב את השקעת הכספים הפרטיים בלבד. "נניח שזה חצי מהסכום כולו- 450 אלף דולר השקעות פרטיות, ועוד הפצה לא יקרה במיוחד- 200 אלף דולר", פורט זילבר את החשבון. "לפי ממוצע של עשרה שקלים לכרטיס (החלק שמגיע למפיק - נ"ש), אתה צריך למכור 260 אלף כרטיסים. יש גם VOD, ויש DVD, אז נניח שאתה צריך 200 אלף כרטיסים בשביל לכסות את ההוצאות שלך".
סרט שמגיע ל-200 אלף צופים נחשב הצלחה אדירה.
"וזה סרט שהוא לא יקר. אם הסרט עולה מיליון וחצי דולר או יותר, אתה צריך הרבה יותר. אתה חייב להסתמך על מכירות בחו"ל, ואם הסרט לא מתאים לחו"ל - אתה לא תצליח לכסות את ההוצאה שלך".
קשה לעמוד על הסיבות להצלחת סרט או לכישלונו. הגיוני יהיה לתלות את האשם לכישלונו המסחרי של סרט באיכותו, אך דווקא נתוני הצפייה שוללים זאת; האם סרטים כ"היו לילות" או "הבודדים" זכו לצ'אנס הראוי כדי שיישפטו כסרטים לא מוצלחים?
חשיבות גדולה מיוחסת לכוחה של ההמלצה מפה לאוזן. סרטים כ"סוף העולם שמאלה" ו"נודל" נחשבו בשעתו לנהנים גדולים מתופעה זו. על דרך ההיפוך, האם די צופים צפו ב"ג'וליה מיה", נניח , כדי "להזהיר" אחרים מפניו?
גם על כוחה של הביקורת ניתן לחלוק. "סוף העולם שמאלה" ו"נודל" הגיעו להישגיהם המרשימים לא בזכות הלל ביקורתי גורף, אלא בזכות היותם מוצרים עשויים היטב של קולנוע פופולרי. גם תרועת הפסטיבלים אינה מבטיחה הצלחה קופתית, כפי שהוכיח מקרה "לבנון".
הזוהר הבינלאומי הוא המסמא את עיני הקהל והתעשייה כאחד. אך הפער בין הביקורת (ובכלל זה ועדות השיפוט בפסטיבלי הקולנוע השונים) לדעת הקהל (כפי שהיא מתבטאת בקופות) אינו מפתיע, והוא אפילו טבעי ומקובל.
כל עיון אקראי בטבלת שוברי הקופות בעולם והשוואתה לדירוג מבקרים זה או אחר יגלה זאת. כשבוחנים זאת כך, הפער בין קבלתו הנלהבת של הקולנוע הישראלי בפסטיבלים לבין זו הצוננת בבתי הקולנוע בארץ אינו מפתיע.
ובכל זאת, אין להפחית מערכה של ההצלחה הבינלאומית שגרפו הסרטים בחו"ל כזרז משמעותי להצלחתם בארץ. "יש קהל גדול שרואה בזה תו איכות של הסרט", מסביר אברמוביץ'. "עובדה שהמפיצים מפרסמים את ההשתתפויות בפסטיבלים. אבל יש גם סרטים שהצליחו בארץ ולא הצליחו בחו"ל, כי היו ישראליים באופיים. 'אביבה אהובתי' לא סחף את קהל הפסטיבלים וזה לגיטימי".
כנגד זה הוא מציין את "שבעה", שהשתתף בפסטיבל קאן, הוקרן בהצלחה בארץ ומשך עוד עשרות אלפי צופים בחו"ל.
זילבר מסכים כי לזכייה בפרס בפסטיבל יש השפעה על הצלחתו בארץ, אך מציין כי "בדרך כלל ההצלחה באה אחרי שהסרט כבר יורד פה. אם הסרט עולה קודם בארץ ורק אחר כך מצליח בחו"ל, אי אפשר להחזיר אותו".
ריקליס רואה בהצלחה הבינלאומית מרכיב חשוב בייצוב מעמדו של הקולנוע הישראלי. "עצם העובדה שבכל שנה יש הצלחות מקומיות בולטות היא תעודת כבוד לתעשיית קולנוע שעדיין נאבקת על מקומה בסדרי העדיפויות של הממסד הישראלי - וגם אצל הקהל".
יש לציין כי לא פעם ניכרים פערים בין קבלת סרט ישראלי בארץ לבין הצלחתו בחו"ל. זילבר מספר כי "לבנון", לדוגמה , מכר עד היום בחו"ל במיליון דולר ("לארץ יגיע בערך רבע מזה"). "קח סרט כמו 'עץ לימון', שמכר בישראל פחות מ-20 אלף כרטיסים - בצרפת הוא מכר 300 אלף. המפיץ הצרפתי הרוויח".
ההצלחה המסחרית בחו"ל, בניגוד או בהתאמה להצלחה המסחרית בארץ, מקבילה במידה רבה להצלחה האמנותית. "יש סרטים שבארץ לא אוהבים לראות ובחו"ל כן אוהבים", אומר זילבר. נדמה שהפסטיבלים והקהל הזר מיישרים קו ביחס לקולנוע הישראלי - הם אוהבים לראות אותנו "יורים ובוכים", בסרטים כמו "בופור", "ואלס עם באשיר" או "לבנון".
בארץ , לעומת זאת, מתקבלים סרטים כאלה בתגובות מעורבות יותר, בהתאם לתודעה הפוליטית המגוונת יותר של הצופים. מאידך, סרטים כ"שבעה" וכ"חתונה מאוחרת", שמצליחים למפות תופעות מקומיות בעבור הקהל הישראלי, ולשדר אקזוטיות לקהל הזר, זוכים בכל הקופה.
הדוגמה המושלמת היא "ביקור התזמורת", שמכר יותר מ-200 אלף כרטיסים בארץ, והוסיף לכך הכנסות של כ-14.5 מיליון דולר בחו"ל.
את שורשי ההבחנה בין הקהל המקומי לקולנוע הזר מוצא קוסאשווילי בקרנות הקולנוע, שאליהן הפנה אצבע מאשימה באומרו כי הן "תומכות בסרטים שיש להם יותר אפיל בעולם: סרטים שהם יריקה על עצמנו וכיבוס פומבי של הכביסה המלוכלכת".
לביקורת הזו שותפים רבים. המזרחן ד"ר גיא בכור פרסם ביוני 2008 מאמר, ובו תקף בחריפות את תמיכת הקרן בסרטים המתאפיינים ב"עליבות הישראלית-יהודית, ההתבטלות העצמית, השנאה העצמית".
לטענתו, "יוצר שמעוניין בכספי המדינה יגיש מראש תסריטים כאלה, בעלי סיכויים לזכייה. כך נולדות ביצה ותרנגולת". לאחרונה גם התעוררה סערה, בהנהגתו של יאיר לפיד, שהגיעה עד לכנסת, סביב סרטו החדש של יהונתן סגל, "אודם", הקושר לכאורה בין הכיבוש בשטחים לבין השואה.
הקרנות מרבות לתמוך בסרטים על אודות הסכסוך למול מיעוט משווע של קולנוע פופולרי וסרטי ז'אנר, כגון סרטי מתח, אימה ומדע בדיוני וקומדיות. אכן, כפי שטוען קוסאשווילי, סרטי הסכסוך נתפסים כאטרקטיביים בקרב אנשי הפסטיבלים, הביקורת העולמית והקהל הזר, אך החדגוניות הכמעט מוחלטת הזאת יוצרת ניוון אמנותי, ויש לה אף השלכות מסחריות; התקבלותם של הסרטים הפוליטיים בקרב הקהל הרחב בעייתית.
מצד שני, ייתכן שזאת הסיבה שאותם סרטים זוכים לתמיכה מלכתחילה. אנשי הקרנות טוענים, ובצדק, כי המימון נועד להתגבר על שיקולים מסחריים, שהיו מכשילים את הקולנוע הישראלי. כך ניתן לאפשר חופש יצירה גם ליוצרים ולסרטים שהפוטנציאל המסחרי שלהם נמוך. מכאן, העובדה שרוב הסרטים הזוכים לתמיכת הקרנות נכשלים, נלקחת בחשבון מראש ואפילו בלתי נמנעת.
עוד סיבה אפשרית לכישלונם של הסרטים הישראליים נעוצה בפריחתם של מתחמי הקולנוע המפלצתיים על חשבון בתי הקולנוע העירוניים. סינמה סיטי בצומת גלילות, והמתחמים שנפתחו בעקבותיו, שינו את דפוסי הצפייה בסרטים בישראל בכלל ובקולנוע ישראלי בפרט.
"סוף העולם שמאלה", לדוגמה, שזכה לבמה המרכזית בסינמה סיטי במשך תקופה ארוכה, חייב למתחם לא מעט מהצלחתו. בכלל, סינמה סיטי, שבעליו הם גם בעלי חברת יונייטד קינג, שעוסקת בהפקת ובהפצת סרטים ישראליים רבים, נותנים דחיפה גדולה לקולנוע המקומי. ריבוי האולמות במתחם מאפשר דמוקרטיזציה מסוימת והקרנת שוברי קופות לצד סרטים צנועים יותר.
אבל יש הרואים בכך חרב פיפיות: לעומת הצגתם קודם לכן בתנאים כמעט שווים לסרטים מסחריים יותר, הסרטים הישראליים הקטנים נדחקים כעת לאולמות צדדיים ולשעות מתות. האיזון בין שיקולים כלכליים של בעלי בתי הקולנוע לבין שיקולים רחבים יותר, כמו עידוד הקולנוע הישראלי, בעייתי.
ואולי הסיבה פשוטה הרבה יותר. אחרי האופוריה של תחילת המילניום, עם סרטים כמו "כנפיים שבורות", נראה כי ההשפעה החיובית של הסרטים הישראליים המובילים על אלו המשתרכים בעקבותיהם פגה זה מכבר. החיבור המיידי בין הצופה הישראלי לסרט הישראלי התרופף, והצופה אינו ממהר לשים את כספו על תוצרת כחול-לבן.
אפשר דווקא לראות בכך סימן מעודד; לאחר שקנה מחדש את מעמדו בקרב הציבור המקומי, נדרש הקולנוע הישראלי להתמודד עם הסרטים הזרים כשווה, ללא אשראי מוקדם מהקהל. הצופה לא מחפש עוד "סרט ישראלי", אלא "סרט טוב", יהא אשר יהא.
לאחר כמה דייטים בהם נתן הקהל הזדמנות לקולנוע הישראלי החדש, הגיעה תורה של השאלה הבלתי נמנעת: "יחסינו לאן?". כעת על הקולנוע להוכיח כי היה ראוי לצ'אנס הזה.
בשנה הקרובה צפויה השאלה הזאת לעמוד למבחן. על קו הזינוק יתייצבו בזה אחר זה שלאגרים פוטנציאליים רבים (בקנה מידה מקומי): סרטים חדשים של אבי נשר ושל דובר קוסאשווילי, של ניר ברגמן ושל ערן קולירין, של ארי פולמן ושל יוסף סידר, וכמובן: "זוהי סדום".
אנשי התעשייה, ברובם, מיישרים קו עם כנס החזון ומברכים על התהליך שעובר על הקולנוע. אברמוביץ' מכנה זאת "מסה קריטית של יצירה רציפה", שמובילה בסופו של דבר להצלחות, הן אמנותיות והן כלכליות. "לפני עשור, 300 אלף צופים לסרט ישראלי היה תסריט כמעט דמיוני. השנה רואים שזה קורה פעם-פעמיים ויותר בשנה. זה הישג אדיר".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם