בא לשכונה בחור עייף: אולארצ'יק בהופעה
נגה גילעם מנסה לומר בעדינות מרבית שעל אף שאנחנו מתים על אלון אולארצ'יק, ההופעה שלו הייתה בעיקר משעממת מאוד
אלון אולארצ'יק צילום: רענן כהן
שום דבר לא יכול על "ילד מזדקן", אולי חוץ משכחת מילים והחמצת משפט מדויק באמיתותו הכואבת כ"זה עצוב הרבה כשמלווים לך את הבן". כבר שרו עליו פעם ש"זהו אלון". "אני לפעמים שוכח מילים, אבל שימו לב כמה אני זוכר", הוא אומר. אכן, עניין יחסי.
אולי אלו השנים שחלפו, אולי זו הישיבה במקום עם הגיטרה במשך כל ההופעה, תהא הסיבה אשר תהא - הפעם אולארצ'יק לא מצליח לנסוק. "העיבודים היצירתיים" שהובטחו לקהל מתגלים כאסתטיים וכמלודיים להפליא, מציגים לראווה את אלעד אדר כפסנתרן מוכשר, אך לא די בהם בשביל לעורר סערה באוזן השומעת, כזו המחלחלת והשומרת את הקהל שבוי.
אותו קהל לא שבוי, אגב, מורכב משוחרי תרבות זוכרי-חסד-נעורי-כוורת וצעירים-טובים-תל-אביב.
תרבותי מאוד. מיושב מאוד הפעם במרתף שטוף הרוקנרול של לבונטין. כמעט אפשר לשמוע את שקשוק הסכו"ם בבר-מסעדה הניו יורקי המנומס שנוצר כאן לרגע בדמיון, מועדון שמוזיקת הג'אז בו מתגוללת לה רק ברקע ולא כובשת את קדמת הבמה.
והרי האושר הוא רגעים, וגם להופעה הזאת רגעים משלה; אחד מגיע כש"כל דבר קט" פורט על נימים, בביצוע מינימליסטי שמאפשר לקול הייחודי של אולארצ'יק למלא את ייעודו, אחד נוסף מתרחש דווקא כשהוא מבצע את "נערה במשקפיים", חינני כתמיד, מדגיש את הזיק הילדותי בעיניים, זה שיישאר שם כבר לתמיד. לבסוף, אחרי שהכול - רק לכאורה - נגמר, חובר מקס אולארצ'יק לאבא והתוספת המבורכת מחוללת טובות, כך שאי אפשר להימנע מלחשוב כמה חבל שהוא לא היה שם עוד קודם.
אולארצ'יק, יוצר מוכשר וחדשני לפרקים, מגשר מוזיקלי בין מזרח למערב ובעל מורשת מוזיקלית לתפארת. הוא שהלחין וכתב כמה מהשירים הישראליים היפים ביותר ("בואי נגיד", אם מתעקשים על דוגמה, או "מאוהב מדי" מהאלבום החדש), והוא שלא מצליח לשמר את הקסם כפרפורמר. לפחות לא בפעם הזאת.
אלון אולארצ'יק, לבונטין 5 ,7 באפריל
נא להמתין לטעינת התגובות
