אלימה: בין מסגרת לחלון במוזיאון
קהילת האמנות הכירה תמיד בערכה של אלימה, ובמקומה החריג על רצף הציור הישראלי. אך העובדה שמעולם לא פונקה על ידי המימסד האמנותי אפשרה לה להתפתח, בשקט. בתערוכה המוצגת במוזיאון תל אביב ניתן לראות עבודות שלא איבדו מרעננותם, והן מפתיעות ומשובבות נפש גם היום
אלימה (ילידת 1932) פעלה במשך שנים, מבלי שפונקה על ידי המימסד האמנותי. בקרב קהילת האמנות זכתה תמיד להערכה רבה, אבל אספנים לא חיזרו אחריה ואוצרים לא שיחרו לפיתחה, וגם התערוכה הנוכחית קמה לאחר ייסורים רבים. את הקטלוג נאלצה לממן בעזרת אמנים אשר התגייסו למכירת עבודותיהם. פרס נתה דושניצקי-קפלן אפשר את הקמת התערוכה.
עם התערוכה של אבנר בן גל ממול, כדוגמה לאמן שהורעפו עליו פינוקי עולם האמנות, אפשר לראות שבמובן מסוים ההזנחה היחסית של מימסד האמנות פועלת גם לטובה: לאלימה זה נתן שקט. איש לא עמד מאחורי כתפה כדי להריע, לקנות, לקשור כתרים. שקט, ואפשרות להתפתח. במשך השנים הציגה שתי תערוכות מוזיאוניות: ב- 1972 במוזיאון תל אביב (חיים גמזו היה האוצר), וב-1990 במוזיאון לאמנות ישראלית ברמת גן (אוצרת: מרים טוביה). בין לבין הציגה בתדירות לא מאוד גבוהה בגלריות, מספר פעמים בגלריה גורדון, בהמשך בגלריה שרה לוי.
קהילת האמנות, כאמור, הכירה תמיד בערכה, ובמקומה החריג על רצף הציור הישראלי. התערוכה שאצר יניב שפירא מציגה בצורה כרונולוגית את התפתחותה כציירת, כמי שהחלה את דרכה לחלוטין בתוך ליבת הציור הישראלי ובהמשך סטתה לדרך משלה. היא למדה שנה בבצלאל במחלקה לגרפיקה ועיצוב, ואחרי שירותה הצבאי למדה 4 שנים במכון אבני, וסיימה את הלימודים ב- 1957.
העבודות המוקדמות ביותר בתערוכה מציגות אותה כציירת אופיינית של שנות ה- 50, עם השפעות ברורות של שטרייכמן - ציורי שמן על בד, נשים יושבות, הפשטה של מראה מבעד לחלון, צבעוניות חומה-ירוקה כבדה. אחרי שהות בת 4 שנים בפריז חזרה לארץ והחלה לצייר ציורים בעלי צבעוניות עזה ובהירה, הפלטה הצבעונית שלה כבר אז הייתה מהסוג שנדיר לראות בציור הישראלי. באותן שנים החל הויתור ההדרגתי על סיפור, תוך התמקדות במספר צורות בסיסיות. הציורים האלה לא איבדו מרעננותם, והם מפתיעים ולא צפויים ומשובבי נפש גם היום.
החל משנת 1969 ובמהלך שנות ה- 70 התגבש הסגנון המובהק של עבודתה, וזה קרה במדיום שבדרך כלל אינו מוביל פריצות דרך - הדפס רשת. הצורות הפכו למופשטות לחלוטין וגיאומטריות. הציורים שעשתה במקביל ספגו לתוכם את איכות ההדפס. יופיים וחיוניותם יושבים על משבצת סגנונית חריגה בנוף הציור הישראלי.
למען הדיוק ההיסטורי, אפשר לחשוב על שני אמנים נוספים שיחד עם אלימה מרכיבים את החריגה המופשטת-גיאומטרית של האמנות הישראלית – מיכאל ארגוב (1920-1982) ופנחס עשת (1935-2006). הסגנון המופשט של ארגוב התגבש בסוף שנות ה- 60 והוא הגיע לשיאו בעבודות תבליט. הוא עבד עם חומרים שונים (קרטון גלי, יוטה) והגיאומטריות של הצורות לבשה אצלו אופי אדריכלי.
גם האמנות של ארגוב עוררה הערכה, אבל לא נטמעה באסתטיקה הישראלית. את פנחס עשת אפשר לראות עכשיו במוזיאון אשדוד, במסגרת תערוכת זיכרון קטנה שמתקיימת לכבודו שם. עשת היה פסל וצייר, והוא נע בין סגנונות שונים ושפות אמנותיות שונות, קשה לזהות אותו עם סגנון מסוים. אבל אפילו בתערוכה הקטנה באשדוד בולטות לטובה העבודות בסגנון המופשט הגיאומטרי, עז הצבע. השונות שלהן על רקע מה שהורגלנו לזהות כויזואליות ישראלית מושך את העין ומעורר מחשבות על התגבשות טעם.
מכל מיני סיבות, היסטוריות ותרבותיות, הטעם הישראלי נטה לכיוון הפשטה עכורה ולירית, שמקורה בטבע, ולא עכל את המופשט הגיאומטרי הצבעוני, אשר דוחה פרשנות במובן הסיפורי או הביוגרפי. הציור של אלימה, כמו גוף העבודה המאוחר של ארגוב, מתנהל בזירה הפורמליסטית, הסיפור שלו הוא סיפור של צורות, צבעים, קומפוזיציה, טקסטורה.
בשנות ה- 80 מתחילים לבצבץ בציור שלה אלמנטים של נוף, מוקפים במסגרת. אפשר לזהות עצים, גבעות, או שדות. בהשוואה לצורות הנקיות של העשור הקודם, אפשר להרגיש בנפילת מתח קלה, העצים והנוף נראים פתאום סנטימנטליים. מתבקש לחזור שוב לעבודות הנקיות והיפות,
גוף העבודה הגדול והעקבי של אלימה מוכיח שגם לסגנון הזר והייחודי שלה יש כאן מקום. וגם השפעה. אני חושבת על העבודות של אנג'לה קליין – אף הן נקיות ומינימליסטיות, נאמנות לערכים פורמליסטים ונמנעות מסיפור חיצוני לאמנות - ומוצאת בהן הדים רחוקים לאמנות של אלימה. זהו כיוון שעצם קיומו הוא רב חשיבות היום, בעידן שבו האמנות בעיקר מדברת וממקמת בחזית את הסיפור הישיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
