הסופר שהיה האיש שלנו בשוחות החוץ
הוא היה איש העט העברי היחיד שחוויותיו ממלחמת העולם הראשונה הפכו למרכז יצירתו, ומי שסיפק צוהר נדיר לעולמו של היהודי הלוחם. אסף מונד משחרר את אביגדור המאירי, מחבר הפזמון "מעל פסגת הר הצופים"
אביגדור המאירי צילום: זולטן קלוגר, לע''מ
אביגדור המאירי הוא האיש שלנו בשוחות. לא פחות ממיליון ורבע חיילים יהודים לקחו חלק בלחימה, ועשרות אלפים מהם הקריבו את חייהם בשדות הקטל של בלגיה, צרפת ורוסיה בשם נאמנותם לקיסר הגרמני, הצאר הרוסי או מלך אנגליה. בין אלה ששרדו על מנת לספר על כך היו גם לא מעט אנשי עט - שאול טשרניחובסקי, אורי צבי גרינברג וזאב ז'בוטינסקי, למשל - אך המאירי, עיתונאי הונגרי שהפך ללוחם בצבאה של האימפריה האוסטרו-הונגרית, הוא היחיד שחוויותיו מהמלחמה הפכו למרכז יצירתו.
הן באו לידי ביטוי ב-27 סיפורים קצרים, עשרות שירים, מחזה, ובעיקר בשני ספרי הזיכרונות: "השיגעון הגדול", המתאר את שירותו בחזית, ו"בגיהנום של מטה", המתאר את התקופה בה ישב בשבי הרוסי.
מלחמת העולם השנייה שהחריבה את התרבות היהודית?אירופית הקהתה את הזיכרון היהודי ממלחמת העולם הראשונה. אך ב-1929, בלב התקופה בה זיכרונות "המלחמה הגדולה" החלו לצוף בקרב סופריה והפאשיזם עוד היה בחיתוליו, המאירי ו"השיגעון הגדול" היו כרטיס החברות הישראלי-יהודי בין העמים.
הם היו בשבילנו
מה שאריך מריה רמרק ו"במערב אין כל חדש" (1929) היו בשביל הגרמנים, מה שלואי-פרדינן סלין ו"מסע אל קצה הלילה" (1932) היו בשביל הצרפתים, מה שרוברט גרייבס ו"שלום ולא להתראות" (1929) היו בשביל האנגלים, מה שארנסט המינגוויי ו"הקץ לנשק" (1929) היו בשביל האמריקאים, ובמידה מסוימת מה שירוסלב האשק ו"החייל האמיץ שווייק" (1923) היו בשביל הצ'כים.
ממש כמו עמיתיו האירופאים, מתמודד המאירי בספרו עם הסוגיות הבולטות בספרות המלחמה: אובדן תחושת הזמן בחפירות, התבהמות הגוף והנפש, חוסר ההיגיון העומד בבסיסה של המלחמה והסתירה שבין הפציפיזם לאחוות הלוחמים. בנוסף הוא מספק הצצה נדירה לעולמו של היהודי הלוחם, זה הנאלץ להילחם כנגד אויבי ארצו בידיעה שגם בצד השני יש יהודים, שאומרים קדיש בסתר על מתיהם ומתרגשים למשמע החדשות על הישגי חיים ויצמן והתנועה הציונית.
כיום עבור הקהל הישראלי אביגדור המאירי הוא בראש ובראשונה מחבר המילים "מעל פסגת הר הצופים/ אשתחווה לך אפיים/ מעל פסגת הר הצופים/ שלום לך ירושלים". אך "השיגעון הגדול", שהיה לרב המכר הישראלי הראשון, צריך לשמש כתזכורת לכך שפעם, לפני שהתחלנו להתבצר מאחורי חומות ולהציץ דרך חרכיהן על יחידי הסגולה מבינינו שזוכים להצלחה בקרב הגויים, היה גם לנו נציג אמיתי בתרבות הגדולה. או כפי שהגדירו את המאירי העיתונים של התקופה: "יש לנו רמרק שלנו".
נא להמתין לטעינת התגובות
