געגועים לסופר ילדים שאהב בלגן
הוא תמיד זכר שהקהל שלו הוא ילדים, כתב בלי להתנשא עליהם, ואת הטפות המוסר השאיר להורים. פאר פרידמן מתפרע עם עוזי בן כנען, סופר שהניח לילדים להיות ילדים
עוזי בן כנען צילום: ראובן קסטרו
הוויכוחים סביב ספריו, צקצוקי "הוא לא חינוכי" למיניהם שבחייו, מילאו כתבות מגזין וביקורות; כל זה נראה כל כך טריוויאלי ואווילי, כל כך מחמיץ את המטרה. עוזי בן כנען פשוט זכר תמיד מיהו קהל היעד שלו. לכן לספריו יש ריח אחר - ריח של שניצל ופירה וקטשופ, תוצאה של קריאות רבות ליד צלחת ארוחת הצהריים. כי הוא ידע - אולי בחוש, אולי בכישוף - איך לדבר עם ילדים, איך לכתוב להם מבלי להתנשא עליהם. את הנו-נו-נו הוא שמר להוריהם.
קחו למשל את אמיר, גיבור הספר "רק צרות", שמתכתב עם הוריו בפתקים. כשהוא בורח מהבית כי קיבל סטירה מאביו, הוא כותב: "רציתי שיקרה נס, ובבת אחת אני אהיה גדול, ענקי, שאוכל לשים את אבא על הברכיים שלי, להוריד לו את המכנסיים, להרביץ לו חזק על הטוסיק ולצעוק עליו:'אבא רע! לך לפינה!'; ואני לא אפסיק, עד שאבא יבקש סליחה ויבטיח שיהיה אבא טוב".
איזה ילד לא חש כך? ומתי כתבו כך לילדים? בן כנען ידע לחדד את האמת: "תראו, כשאני אהיה גדול, לעולם לא ארביץ לילדים שלי. אף פעם אחת. כי אני אזכור כמה זה מעליב! זאת לא חוכמה להיות גיבורים על חלשים, כמוני".
או למשל קובץ הסיפורים "ילד אחד רגיל" - ספרו המתוק, הילדותי, השלם והחכם ביותר של בן כנען. הנה סבא יפת שהופך את לימוד האותיות לחוויה אמיתית ("זה לא נמאס כמו צעצועים ויותר נחמד ממגלשה"), למרות שסבתא רבקה מתנגדת למשחקים האלה ומעדיפה לדחוף לילד עוד
קצת אוכל ("יותר טוב היפופוטם מפרופסור בן שלוש!").
הסיפור הנהדר הזה ממשיך עד לפסקת הסיום הנבונה שאין ילד שקורא בספר ולא יבין אותה: "אותיות הניאון קרצו אליי מכל חלונות הראווה... העיר כולה נראתה כמו חבילת סוכריות צבעוניות. כמו מתנה זוהרת. 'סבא', משכתי במכנסיו,'נכון שאני יודע כבר לקרוא? תגידו לי, למה אתם בוכים?'".
האם יש כאן משהו "חינוכי"? נראה שכן, אבל הוא לא העיקר. וממילא, אחרי החצי-מסר הזה מגיע הסיפור "על דוד זמל, דודה לילי ועל 50 מכלי ספריי". מה אפשר ללמוד ממנו, מלבד הנאה מהי? שני בני דודים ("אני קראתי לו זמל'ה, הוא קרא לי טמבל, והיינו חברים טובים מאוד") מחליטים לשים סוף לביקורים שלהם אצל הספר. הם מרוקנים ברחבי הבית מכלים על מכלים של ספריי לשיער ומחריבים את הדירה.
"'איך הצלחתם להרוס בית שלם בשעתיים?', שאלה אותי דודה לילי וחבטה לעצמה כל כך חזק על המצח, שעד היום אינני מבין איך לא נפל לה האף, 'איך יכולתם?'. באמת שלא רציתי להתחצף. דווקא הצטערתי מאוד, ובמשך כל השבוע לאחר מכן אפילו עזרתי להם לחצוב את הסדינים מהארון ואת הווילונות מהחלונות; אך באותו רגע פלטתי פתאום: 'בקלות!'". עונש? אף אחד לא מזכיר את זה.
גם ספריו שקרובים יותר לאיזו אמירה חינוכית הקפידו לפרוץ גבולות. ב"אני ברק" אמא היא מהנדסת בניין ואבא נשאר בבית ומצייר. אבל גם "אני ברק" לא משקר לילדים בשם ערכים חינוכיים. הוא אומר להם, למשל, שזה בסדר לא לאהוב את כל האורחים שבאים לבקר את אבא ואמא, ומראה להם עד כמה גם אבא ואמא לא באמת אוהבים את האורחים האלה. בן כנען היה סופר ילדים שהניח לילדים להיות ילדים, כי זה מה שהם רגילים להיות. אם כבר, אמר להורים, מוטב שתלמדו אתם להחביא את הספריי שלכם טוב יותר.
נא להמתין לטעינת התגובות
